התיישנות תביעות רשלנות רפואית: ניתוח משפטי

כמו כן מבוקש למחוק את הנתבע מס' 2, בית חולים מאיר, משאינו אישיות משפטית נפרדת אלא מצוי בבעלות הנתבעת 1.

עוולת הרשלנות הרפואית באה בגדריו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כאשר מירוץ ההתיישנות יפתח במועד ארוע הנזק אולם אם הנזק לא נתגלה במועד הארוע, יושעה מירוץ ההתיישנות עד לגילויו ובילבד שהתביעה תיתיישן בחלוף מחסום סופי של 10 שנים מהמעשה או המחדל שגרם לו. מדובר בכלל גילוי מיוחד שתכליתו להושיט עזרה לתובע כאשר נגרם לו נזק סמוי המתגלה בחלוף הזמן.

אף אם תיתקבל הטענה לפיה הטיפולים היו רשלניים לכשעצמם, וללא קשר למצבו הקודם של התובע, הרי שגם טיפולים וניתוחים אלו התיישנו בשנת 2022 עובר למועד הגשת התביעה, ואין בעיניינם כל טענה של היתיישנות שלא מדעת או נזקים נסתרים שלא התגלו במועד הטיפולים או בסמוך אליהם.

...

להבהרה נוספת של היחס בין כלל הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וההסדר המיוחד המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו את שנפסק ב-ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, בפסקה 27-26 (‏12.07.10)): "שאלת היחס בין סעיף 8 לסעיף 89(2) מורכבת יותר, מאחר ששתי הוראות אלה מעלות, לכאורה, כללי גילוי שונים המתחרים זה בזה: סעיף 8 קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. סעיף 89(2), לעומת זאת, קובע כלל גילוי מיוחד לענין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם." ובהמשך: "יוצא, אפוא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מתייחס רק למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8 לחוק." ור' גם: רע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' שלמה ג'הסי, בפסקה 17 (‏30.6.2021); ע"א 8172/12 פלוני נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, בפסקה 18 (‏18.1.2018)).

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 3 נמחקת בזאת מחוסר עילה, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018.

עילות התביעה ביחס לניתוחים קדומים יותר נדחות בשל התיישנות.

התובעים בתגובתם אינם מבקשים לחלוק על הניתוח המשפטי הנסמך על ההלכות לעניין היתיישנות תביעות "הולדה בעוולה", אך לשיטתם חל בעניינינו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), אשר לפיו במקום שבו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" – "תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". העובדה שנעלמה מעיניהם של התובעים, לטענתם, היא שהנתבע 1 היתחזה (כך לדבריהם) לרופא נשים; עובדה זו "נתגלתה רק לאחרונה ע"י המומחה מטעם התובעים, ורק אז נתגלה להם הקשר הסיבתי בין האיבחון והטיפול הרשלני לבין הנזק". לאחר עיון במכלול החומר שלפניי ושקילת טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להיתקבל.

אולם בכגון דא כבר נפסק כי מועד הפנייה לייעוץ משפטי או לחוות דעת רפואית אינו מהוה נקודת הפתיחה של מירוץ ההתיישנות: "קשה להלום כי תחילת מירוץ ההתיישנות תהיה תלויה בשאלה מתי פנה הניזוק לעורך דין או מתי פנה לקבלת חוות דעת רפואית-מקצועית, או מתי גילה את הוראת הדין או התקדים המשפטי הרלוואנטי. שאם תאמר כך, תחילת מירוץ ההתיישנות נימצאת בשליטתו הבלעדית של התובע, בנגוד לרציונאלים שבבסיס מוסד ההתיישנות" (ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית (6.5.2013)).

...

בענייננו, אין ספק כי ניהול ההליך אכן כרוך בהוצאות נכבדות, ולדידי אין צורך בבירור עובדתי נוסף על מנת להגיע למסקנה המשפטית כי טענת ההתיישנות בוססה כדבעי.

ודוק: בסופו של דבר השאלה העיקרית היא אם הטיפול שניתן לתובעת במהלך ההיריון היה נאות אם לאו.

אדרבא, באמור בפסק-הדין יש כדי לתמוך במסקנה כי משעה שהתובעים "ישנו" על זכויותיהם במשך כעשרים שנה, מבלי שטרחו במרוצת השנים לברר את הדרוש לצורך הגשת תביעה, אין להם להלין אלא על עצמם.

עסקינן בתביעת פיצויים בגין ניזקי גוף שלטענת התובע, נגרמו לו כתוצאה מרשלנות רפואית אותה ייחס לרופא מנתח מומחה א.א.ג, אשר בזמנים הרלוואנטיים לתביעה נימנה על הצוות הרפואי של הנתבע (להלן: "הרופא").

לטענתו מרוץ ההתיישנות אינו חל ממועד ביצוע הניתוחיים הראשון והשני, אלא ביום 02.09.18 בו נערכה לו בדיקה רינרומטריה, המועד בו נולדה עילת התביעה ולכל המוקדם, מועד ביצוע הניתוח השלישי.

על זכות הגישה לבית משפט כזכות חוקתית הנובעת מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית עמד כב' השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3), 577 ,עמ' 631-632: "מטרתם של חוקי-היסוד הנה לעגן, לקבע, לנטוע בתוכנו את ערכי המדינה; ערכים אלה - ערכים הקיימים לבר-חוק-היסוד - הם המזינים את חוק-היסוד ומהם חיותו של החוק. זה המעיין ממנו שואבים אנו מימינו להחיות נפשנו. אלה הם "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מושג הדמוקרטיה משמיע - אף זועק - קיומה של רשות שופטת.

...

מסקנה נדרשת מאליה היא, כי קיומה של רשות שופטת - כאונה חיונית בגופה של המדינה הדמוקרטית - משמיע מעצמו איסור חסימת צינורות הדם המוליכים אליה, איסור חסימת דרכו של אדם לבית-המשפט.

" משכך אני סבורה שכשמועלית טענת התיישנות כטענת סילוק על הסף הרי שההתייחסות אליה תיעשה מתוך זהירות מרבית (לא כן כאשר ההתיישנות תשוב ותעלה בסופו של ההליך השיפוטי כטענה לדחיית התובענה לגופה).

לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

רקע בתמצית עסקינן בתביעה לרשלנות רפואית במהלך לידה בבצוע ניתוח קיסרי לאם התובע 1 (התובעת 2) בתאריך ה-24.10.2009.

עם זאת גם אין לשכוח שדיני ההתיישנות נועדו לאזן בין אינטרס התובע – שניתן לו פרק זמן סביר להערך לתביעתו, אינטרס הנתבע – על ידי תחימת התקופה להגשת תביעה אחריה תוסר ממנו אימת התביעה המשפטי, והאנטרס הצבורי המבקש כי זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטפול בבעיות ההווה (רע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' ג'הסי, פס' 12-13 לחוות דעתו של כב' השופט מזוז (30.06.2021) (להלן: "עניין ג'הסי")).

בתביעות רשלנות, ע"פ סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), "היום בו נולדה עילת התביעה" היא היום בו ארע ארוע הנזק, ובמקרים בהם הנזק לא התגלה במועד שארע – תקופת ההתיישנות תחול ביום שבו נתגלה הנזק, אך התביעה תיתיישן בכל מקרה בתוך עשר שנים מיום ארוע הנזק (רע"א 1101/20 שירותי בריאות כללית נ' פלוני, פס' 11 (21.05.2020) (להלן: "עניין שירותי בריאות כללית"); עניין גיא-ליפל, פס' 32-34).

...

אשר לטענה כי התובעת "סברה לתומה שמדובר בתופעה חולפת", אין בידי לקבלן, שכן "'משהתגלה אותו קצה חוט, שומה על התובע לנקוט אמצעים סבירים לגילוי העובדות החיוניות ולהגיש תובענה בתוך תקופת ההתיישנות'" (עניין ג'הסי, פס' 34).

מעבר לצורך אציין כי הצדדים לא טענו לעניין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אולם מעת שהועלו טענות התיישנות ומעת שהתובעת טענה טענות לעניין גילוי מאוחר של הנזק – סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הוא הדין החל ולא ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ברכיב זה. מכל מקום, אף אם אבחן את הדברים על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות בלבד – דין התביעה בפן הגניקולוגי ובפן הנפשי להידחות.

מכאן, בהנחה (השגויה) ועמדו לתובעת 7 שנים מיום גילוי הנזק ללא מגבלה של 10 שנים– היה עליה להגיש תביעתה עד לחודש מאי 2020 (7 שנים מההפלה הראשונה), אולם התביעה הוגשה בחודש פברואר 2021, ומכאן התיישנה גם בהיבט זה. סוף דבר תביעת התובעים 2-3 בגין נזקיהם הישירים נדחית מחמת התיישנות.

הטענה של התובעת לפגיעה בכישורי הלידה שלה בכך שנאלצה להגיע למצב שבו כל הריון שלה הוא היריון בסיכון, היא תחילה טענת התרשלות בבצוע ו/או במעקב אחר הניתוח, לפני שמבקשים לבחון את הנזק והיקפו, ועל כן – מדובר בחוות דעת שהיה צפוי שתוגש כבר בשלב הגשת כתב התביעה נדון (שהוגש שבע שנים לאחר מועד הניתוח, וכשלוש וחצי שנים לאחר הניתוח האחרון); חוות דעת שתבהיר את הקשר בין ההתנהלות בניתוח עצמו ובמעקב אחר בריאות התובעת אחריו לבין הפגיעה הגניקולוגית הנטענת, וכיצד היה על הנתבעים או מי מהם לנהוג על מנת למנוע או להקטין את הנזק הגניקולוגי, כאמור.

מכאן, שאין לראות בחו"ד רפואית או בעצה משפטית משום עובדה חדשה שלא יכולה הייתה להיות בידיעת הניזוק, שכן: "מלאכת המרת העובדות לראיות היא נחלתו של התובע, ועליו להשלים מלאכה זו במסגרת הזמן שחוק ההתיישנות מקציב לו" [ע"א 1442/13 זוארס ואח' נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ (פורסם; 18.8.16; פס' 16)].

...

עוד טוענת (מצהירה) התובעת כי ידעה בפועל לראשונה על העילה הנוספת הזאת בתחום הגניקולוגיה - רק ביולי שנת 2020, ואף מציגה את תוכנו של מסרון וואצאפ מנובמבר 2020 בהתכתבות מול בא-כוחה הקודם, ממנו עולה, לנוכח אזכורה את דברי הרופא נשים שלה לענין ההיריון בסיכון מוגבר שגורמת הרשת שהותקנה בבטנה – כי לדעתו של בא-כוחה אין "להתפזר" יותר ממה שתביעה זו התפזרה עד כה. התובעת טוענת כי, מכל מקום – גם אם נראה את שנת 2016 כמועד ראשית ידיעתה לגבי עילה נוספת זו - עדיין לא חלפו שבע שנים מאז, ודין בקשתה להתקבל.

על כן, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה מטעם התובעת - נדחית בזאת.

התובעת תשלם לנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות תגובתם בבקשה זו. הסכום לעיל ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו; שאחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין - החל ממועד ההחלטה.