התיישנות תביעות לפי חוק התובלה האווירית

לטענתה, על התביעה חל סעיף 15 לחוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 ("חוק התובלה האוירית"), לפיו התקופה לפקיעת הזכות לפצוי היא התקופה הקבועה באמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באויר, שנחתמה במונטראול ביום 28 במאי 1999 ("אמנת מונטראול").

על פי הפסיקה, ההתיישנות מכוח סעיף 35 לאמנת מונטראול היא היתיישנות מהותית, המפקיעה את הזכות לתביעה, להבדיל מהתיישנות דיונית, השוללת את זכות התובע לקבלת סעד מבית המשפט אך לא מפקיעה את הזכות לתביעה.

...

סיכומו של דבר, על התביעה חלה הוראת סעיף 35 לאמנת מונטריאול הקובעת: "הזכות לפיצויים תפקע אם התביעה אינה מוגשת בתוך פרק זמן של שנתיים, שתחושב מתאריך ההגעה ליעד, או מהתאריך שבו היה המטוס צריך להגיע, או מהתאריך שבו הופסקה התובלה." הטיסה במקרה דנן הגיעה ליעדה ביום 27.6.2016.

סוף דבר התביעה נדחית מחמת התיישנות.

התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות על הסף מחמת היתיישנות מהותית הקבועה בסעיף 35 לאמנת מונטראול, הקובע כדקלמן: "הזכות לפיצויים תיפקע אם התביעה אינה מוגשת בתוך פרק זמן של שנתיים, שתחושב מתאריך ההגעה ליעד, או מהתאריך שבו היה המטוס צריך להגיע, או מהתאריך שבו הופסקה התובלה". כמו כן מפנה הנתבעת לסעיף 15 לחוק התובלה האוירית, בו נקבע כי: "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה או באמנת מונטראול, לפי העניין". על כן, קיימת תקופת היתיישנות מהותית סטאטוטורית של עד שנתיים על כל תביעה שעל פי הוראות אמנת מונטראול.

...

אציין במאמר מוסגר ולמען הסר ספק בלב התובעת, כי גם אם הייתי מקבל את טענתה כי כתב הסילוק שנשלח אליה מטעם הנתבעת מהווה הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות (וכאמור אינני מקבל טענה זו) גם במקרה כזה תביעתה היתה נדחית על ידי ואסביר.

אמנם אכן מדובר בדין ספציפי מאוד הקבוע באמנת מונטריאול, אך הדבר אינו משנה את התוצאה אליה הגעתי, מה גם שהתובעת היתה מיוצגת בכל אותה עת. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנותה.

בנסיבות העניין, החלטתי כי התביעה תידחה, ללא צו להוצאות.

בעיניין זה הסתמך על קביעת בית המשפט העליון ב-רע"א 5165/10 עיזבון טאלב נ' מדינת ישראל, מיום 6.8.12 (להלן: הילכת טאלב), בה נקבע כי אין תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות במסגרת הסדר ההתיישנות שבסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים, ועל קביעת בית המשפט המחוזי ב-ע"א (י-ם) 25571-05-11 מדינת ישראל נ' אלחטיב, מיום 2.12.12 (להלן: עניין אלחטיב), בה נקבע שאין תחולה גם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות במסגרת הסדר ההתיישנות לפי חוק הנזיקים האזרחיים.

כך, ההנמקות שהביאו את בית המשפט העליון לקביעה לפיה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק התובלה האוירית, התשכ"ב-962, היא הוראה של היתיישנות מהותית, היו נעוצות בלשון סעיף 29 לאמנת ורשה מיום 12.10.1929, שהוטמעה בסעיף 14 לחוק הישראלי תוך תירגומה לאמירה לפיה היא עוסקת ב"תקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק".

בפסקי-דינו של כבוד השופט ד' לוין בסוגיה זו (ב-ע"א 20/83 דדון נ' איר-פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד לח(3) 785 (1984) ובהלכת טייכנר) הובהר היטב שהאמירה לפיה הזכות "פוקעת" מלמדת כי מדובר בהתיישנות מהותית שעניינה בהפקעת הזכות ולא בהתיישנות דיונית המקימה מחסום מפני הגשת התביעה.

...

המסקנה מכל אלה היא כי אף שההסדר שנקבע בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים הוא הסדר התיישנות חריג וייחודי, יש לראותו כהסדר של התיישנות דיונית בדומה למרבית הוראות ההתיישנות במשפט הישראלי.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל לא נמצא שבית משפט קמא שגה עת דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות עילתה.

הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

תקופת ההתיישנות על פי חוק שירותי תעופה הוסדרה בסעיף 19 שבו ולפיו "תקופת ההתיישנות של תביעה בשל הפרת הוראות חוק זה היא ארבע שנים מיום שנוצרה עילה מזכה". בעיניין זה קובעת הפסיקה, כי כאשר מוגשת תביעה לפצוי נוסע, יש לעשות הבחנה בין העילות שניתן לתבוע מכוח חוק התובלה האוירית, שביחס אליהן חלה תקופת היתיישנות בת שנתיים (נזק גוף או אובדן כבודה); לבין העילות שמכוח חוק שירותי תעופה, אשר תקופת ההתיישנות החלה עליהן היא ארבע שנים (שינוי מועד הטיסה, ביטול טיסה, העברה בין מחלקות שונות בטיסה או אי העלאת נוסע לטיסה).

...

בשים לב לכך, שנתור פעלה במקרה הנדון בשני כובעים, כמארגנת וכסיטונאית שירותי תיירות, היא תחוב יחד עם המארגן הנוסף -השטיח המעופף- ואונור, מפעילת הטיסה, בגין הפרת החובה הנ"ל. לסיכום פרק האחריות והחלוקה - לאור כל המקובץ לעיל, על יסוד הנתונים העובדתיים שהובאו בתיק דנן והמסקנות הנגזרות מנתונים אלה שפורטו בהרחבה דלעיל, לרבות האמור לעניין התנהלות הנתבעים והצד השלישי, אשר בשליטתם מצוי מלוא המידע הרלוונטי; בהינתן החיוב של מארגן ומפעיל הטיסה (כאשר בעניין מארגן ייתכנו מספר מארגנים לטיסה מסוימת), ובשים לכלל החובות המוטלות עפ"י החוק שהופרו ע"י הנתבעים, אני מוצאת לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בפיצוי התובעים שנקבע.

אשר לחלוקה הפנימית ביניהם, לאור הקביעה בדבר חלקו הנמוך יחסית של הנתבע 1; בהתחשב הקביעה כי הנתבעת 2 פעלה בנסיבות המקרה דנן ביותר מכובע אחד (מארגנת טיסה ונותנת שירותי תיירות); בהינתן זהות הנתבעת 3 כמפעילת טיסה, כהגדרת החוק, על כל החובות הכרוכות בכך, אני קובעת כי חלוקת האחריות בין הנתבעים 1-3 תהא באופן הבא: 10%, 60% ו- 30%, בהתאמה.

סוף דבר אני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי.

עמדה זו אף מתיישבת עם סעיף 10 לחוק תובלה אווירית ולפיו "... ולא תישמע כל תביעה לפצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילת הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת..." לא בכדי נקבע באופן עיקבי כי סעיף 10 לחוק תובלה אוירית אינו מאפשר להגיש תביעה כנגד מוביל אוירי על בסיס עילות תביעה של הפרת חוזה תוך שהמשיבה מפנה לת"א 23965-12-20 גרה נ' די אייץ' אל (ישראל) בע"מ (19.12.21), בת"א 55048-12-16 גובראן נ' גראיסי (31.1.21) (שם, בפיסקה 36), ובת"א 64039-05-17 איביריה איירליינס נ' קובטי (24.11.17) (שם, בפיסקה 15).

מכל מקום, לטענת המשיבה, ככל שהמבקש אוחז בשיטתו כי סעיף 29 לאמנת מונטראול הנו סעיף המכפיף תביעות המוגשות לפי חוקים אחרים (שאינם חוק שירותי תעופה) לתנאי האמנה, הרי שהיה עליו לעמוד במיגבלות שנקבעו באמנה, הן מיגבלת תיקרת סכומי הפצוי והן תקופת היתיישנות של שנתיים ממועד ההגעה ליעד עד מועד הגשת התביעה (עמדה שנתמכת אף בדברי יו"ר הוועדה בפרוטוקול הדיון ה- 17 של ועידת מונטראול מיום 27.5.99).

...

מסקנה זו נתמכת, לגישת המשיבה, בעמדת המדינה אשר הובאה במסגרת ת"צ 66890-11-16 סקורניק נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ. טענת המבקש לפיה אמנת מונטריאול אינה חוסמת אפשרות להגשת תביעות מכוח עילות אחרות, אלא רק מכפיפה אותן למגבלות הקבועות באמנה (ובכלל זאת הסכומים הקבועים באמנה), שגויה.

לאור כל האמור, ברור הוא, כי הכרעה בסוגיה בשלב זה, לא רק שאינה פשוטה וקלה להכרעה, אלא שאינה מתאימה להידון כטענת סף בהיותה מערבת אף סוגיות שיש לדון בהן בהליך גופו ומשהדיון בה עשוי אך להאריך את ההכרעה הסופית בבקשת האישור.

לאור כל האמור, תוכרע סוגיית ייחוד העילה במסגרת ההכרעה בבקשת האישור ולא כטענת סף. ניתנה היום, ב' אדר ב' תשפ"ד, 12 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.