התיישנות תביעות חבות מעבידים

בריק הוסיפה בסיכומיה, כי אף אם לא היתיישנה התביעה הרי כל חבות או אחריות חלה על המעסיק האחרון, קרי רשות העתיקות, גם מכוח סעיף 30 לחוק הגנת השכר, וכי בנסיבות החלת סעיף 12 א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם יש לפטור את המעסיק הראשון מכל תשלום וזאת כל עוד לא נפסקה העסקה בפועל (לא בוצע אקט של פיטורים).

...

הגם שערעורה של בריק נמחק, טענה בריק כי דין הערעור של רשות העתיקות להתקבל מן הטעם שאין היא בגדר "קבלן כוח אדם". מנגד, טענו התובעים (שהיו משיבים בערעור), כי דין הערעור להידחות מטעמי בית הדין האזורי לעבודה.

סוף דבר תביעת התובעים 1, 3-4, 7-19 מתקבלת ברובה.

בשים לב לאופן ניהול ההליך, לכך שניתן היה להגיע להסדר המייתר את הצורך במתן הכרעה בתיק, וכן בשים לב לתוצאה בהשוואה לסכומים שנתבעו, החלטנו לחייב את רשות העתיקות ובריק יחד ולחוד לשלם לכל אחד מהתובעים (למעט התובעים 2,5 ו-6) הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

לפיכך החלטנו לחייב את התובעים 2, 5 ו-6 לשלם לכל אחת מהנתבעות 1 ו-2 הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

ביום למחרת – 5.7.2021 - הגיש הנתבע תגובה, שלפיה "לא היתנהלה תביעת שבוב כנגד המעסיק או חברת הביטוח (בתביעת חבות מעסיקים) ולפיכך המוסד לביטוח לאומי לא קיבל כספים בגין תאונת עבודה זו מחברת הביטוח או המעסיק (מלבד תביעה להחזר דמי פגיעה ע"פ סעיף 94א לחוק הביטוח הלאומי- תקופת הזכאות הראשונה בסך של 1,438 ₪... הנתבע לא קיבל ולא אמור לקבל כספים אלו מחברת הביטוח ו/או המעסיקה ו/או כל גורם אחר. וככל והתובע טוען כי נעשה לו עוול בגין קזוז גבוה שלא קיבל בפועל, הרי שעליו לפנות לצדדים הרלוואנטיים לאותה תביעה אזרחית, אולם למוסד לביטוח לאומי אין קשר לכך." ביום 6.7.2021 הגיש התובע תגובה מטעמו (ללא רשות מבית הדין), אליה צירף בין היתר את פסק הדין של המחוזי בשלמותו ותחשיב אקטואר שאימץ לטענתו בית המשפט המחוזי, כתב הגנה בהליך בל 6103/09, תגובות הנתבע במועדים שונים וכן חוזר הנתבע מספטמבר 2014 (להלן- תגובה).

במסגרת התגובה, לאחר דיון ההוכחות והסיכומים בעל פה, טען התובע כדלקמן: כי הנתבע מונע את חקר האמת; כי בהליך בל 6103/09 הנתבע לא העלה טענת היתיישנות חרף העובדה כי התביעה הוגשה בחלוף 12 חודשים מיום הארוע התאונתי, עת טענה זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה ואף לא במכתבים שנשלחו מהנתבע לאחר מכן; כי בהליך דנא לא הוגשה הודעה לצד ג' כנגד המעסיק, המחזק את החשד שאכן פנה הנתבע למעסיק בדרישה להשלמת הגבייה; כי הנתבע לא פעל בהתאם לחוזר גמלאות 393 מינואר 2010 וכל עוד מבוטח ממציא לנתבע מסמכים, אין בידו להעלות טענת שהוי או טענת היתיישנות.

...

ביום 18.9.2017 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת יהלום (כתוארה אז), כדלקמן: "המוסד לביטוח לאומי לא היה צד להליך שבמסגרתו ניתן פסק דין שעליו מסתמך התובע. ככל שלתובע יש טענה כלפי המוסד לביטוח לאומי בנוגע לאותו פסק דין, עליו להגיש תביעה חדשה. ב"כ התובע יודיע עד 30/10/2017 האם יש למחוק את הבקשה בתיק כאן או שבכוונתו להגיש כתב תביעה מתוקן בתיק כאן. בשלב זה אין חובה על הנתבע להגיש כתב הגנה בתיק כאן. התיק יובא לעיוני ביום 1.11.2017. בהעדר הודעה מטעם התובע, ההליך כאן יסגר." ביום 12.11.2017 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת יהלום, שלפיו "בהעדר הודעה מטעם התובע ובהמשך להחלטה בתיק, אני מורה על מחיקת התביעה." ביום 12.6.2019 ניתן פסק דין בתיק במחוזי (אשר שני עמודים הימנו צורפו לתצהירו של התובע (ת/ב'; ת/ט'), וליתר דיוק סעיפים 44-45 לפסק הדין), במסגרתו נקבע כדלקמן: "44. לטענת התובע, קיים פער גדול בין השכר המופיע בתלושי השכר שלו אצל הנתבעת 1 לבין השכר ששולם לו בפועל. שכן חלק משכרו שולם לו במזומן והתובע התבקש שלא להפקיד סכום זה בבנק בהיותו "בשחור". הנתבעת הצהירה במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד לעבודה, שהתובע השתכר אצלה שכר העומד על 19,000 ₪ (עמ' 286 לראיות התובע ת/31 סעיף 33, עמ' 9-10 לתצהיר התובע) ובלשון הסכם הפשרה "יינתן צו הצהרתי לפיו שכרו החודשי של התובע בתקופת עבודתו אצל הנתבעת היה צריך לעמוד ע"ס של 19,000 ₪ בתק' עבודתו אצל הנתבעת החל מ-3/04 ועד 7/05". במילים אחרות, הנתבעת מודה בהסכם המקבל תוקף של פסק דין כי התובע אמור היה להשתכר 19,000 ₪ לחודש לתקופה הרלוונטית.

כאשר התובע נשאל, האם התריע בפני מנהליו כי לא קיבל את כל השכר המוסכם באופן רשמי, הוא השיב "לא ידעתי שאני מקבל בחלקים כי את התלושים הם הציגו לי רק כשנפצעתי" (ע' 6 ש' 1-7).

חרף הסוגיה המבוררת, התובע ביכר שלא לזמן את הגורם המוסמך מצד המעסיק להעיד בהליך שבפנינו, ובלשונו "לשאלת בית הדין אני משיב שהתובע לא נדרש להביא עד מטעמו מאחר וכל תביעותיו התקבלו, בסופו של דבר יוצא ההיפך- שהנתבע הוא המעוול וזה שיוצא נשכר" (ע' 11 ש' 4-5).

כך או כך, ככל שעדיין התובע סבור כי נגרם לו עוול בגין קיזוז (רעיוני) גבוה, הרי שטענותיו בעניין אינן יכולות להיות מופנות כלפי הנתבע בעניין זה. אשר על כן, התביעה נדחית.

זו לשונו של הסעיף: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." הרכיב הרלוואנטי של עילת התביעה בעניינינו, הוא קיום עילת תביעה נגד מבטחת המעסיקה, שחבותה נובעת מחבותה של מבוטחתה, לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (יוער, כי לו הרכיב הרלוואנטי היה רכיב הנזק, היה חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולא סעיף 8 לחוק ההתיישנות - ראו ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 28 [2010] (להלן: עניין גיא-ליפל) פסקה 36 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).

...

גם מן הטעם הזה, דין התביעה נגד המבטחת להידחות.

מכל האמור לעיל, בין מחמת התיישנותה ובין מחמת העדר כיסוי ביטוחי, אני מורה על דחיית התביעה נגד המבטחת.

לאור הודעת ב"כ התובעים כי הינו מוותר על תביעתו של המנוח, לאור דחיית התביעה כנגד המבטחת, ומשלא הוגשה בקשה לביטול המחיקה מחוסר מעש של התביעה נגד המעסיקה, הרי שדין התביעה כולה להידחות.

שנית, בסעיף 4 לכתב התביעה המתוקן (ולא סעיף 2 כפי שנירשם בתשובת המל"ל), נכתב כך: "הנתבעת 2, הנה חברת ביטוח בישראל המבטחת אחריות וחבות הנתבעת 1 בכל התאריכים הרלבאנטיים לתביעה זו בביטוח חבות צד ג' ו/או חבות מעבידים ו/או כל ביטוח אחר..." (הדגשה לא במקור – מ.ב.) הווה אומר: הציטוט שהובא בתשובת המל"ל, אינו מדויק, שכן נטען במפורש לביטוח ביחס לאלי בלבד, ולכך גם התייחסו המלים "כל ביטוח אחר...". לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה – 1995, תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד תחל ביום קבלת הדיווח או ביום שבו נודע למוסד על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, לפי המוקדם.

...

בדומה, אני דוחה את טענות המל"ל לפי סעיף 68 לחוק.

לסיכום: די בכך שהבקשה לתיקון כתב התביעה מציגה עילה שהתיישנה, דבר שפוגע בהגנתה של אלי, ואינו ניתןן לפיצוי בפסיקת הוצאות, כדי לדחותה.

סיכום: הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחית, הן מחמת התיישנות, והן בשל השיהוי הרב שחל בהגשתה.

נתבעת מס' 5 ביטחה, לפי הנטען, את המעסיקה (נתבעת מס' 1) בביטוח חבות מעבידים.

ולסיום, אין ממש גם בטענתו של התובע לפיה די בכך שהתביעה נגד מבוטחתה של המבקשת הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, שכן זו באה בנעליה: טענה זו רלוואנטית למקרה בו יחוייבו, אם יחוייבו, נתבעת מס' 3 או כל מבוטחת אחרת מכח הפוליסה שהוציאה המבקשת, לפצות את התובע; במועד זה לא תישמע המבקשת בטענה כי אין חלה עליה חובה לפצותו מכח חבותה כמבטחת, מטעמים של היתיישנות, שכן ההתיישנות במקרה דנא היא היתיישנות דיונית ולא מהותית.

...

" מכל האמור לעיל יש לקבוע, כי התובע לא הראה כי פעל בשקידה סבירה על מנת לברר במועד את פרטי מבטחתה של נתבעת מס' 3, בשים לכך שמדובר בבירור שניתן לעשותו באמצעים פשוטים למדי.

מכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה נגד המבקשת/נתבעת מס' 4 עקב התיישנותה.

בשים לב לאמור בסעיף 22 לעיל וכיוון שהמבקשת הינה צד לתיק זה ממילא (כצד שלישי בהודעה לצד ג' מטעם נתבעת מס' 5), אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו בגין הבקשה.