היתיישנות רוכשת לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני
סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני מורה כי החזקה ועיבוד חקלאי של קרקע, גם על ידי מי שלא היה מלכתחילה בעל זכויות בה, מקנה למחזיק ולמעבד זכות בקרקע:
"78. אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות–החזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מיסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו שתפש אדמה נטושה בלי זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו ואם סרב, תמסר פומבית לדורש".
לפי נוסחו המקורי של סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני די היה בהוכחת עשר שנים של החזקה ועיבוד, אך סעיף 22 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) תיקן הסדר זה והאריך את תקופת ההחזקה והעיבוד הנדרשת ל-15 שנים: "בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמאני תבוא במקום התקופה הקבועה בהם תקופת חמש עשרה שנה, ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – תקופת עשרים וחמש שנים, ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במנין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות".
סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני מוסיף לחול במשפט הישראלי על מספר מצומצם של מקרים, מכוח הוראות המעבר של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין).
בגדריו נקבע כי החל מיום פירסומו של חוק יסוד: מקרקעי ישראל, "ההתיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק, אינה עוד 'רוכשת', ומקנה זכויות קניין, אלא דיונית בלבד, כהגנה נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול". כלומר, על פי הלכה זו, בכל הנוגע למקרקעי ישראל, לא ניתן לרכוש עוד זכות בעלות מכוח היתיישנות רוכשת לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, למעט לגבי היתיישנות שהושלמה לפני פירסומו של חוק יסוד: מקרקעי ישראל, ביום 29.7.1960.
גם מהמכתב מיום 28.2.1988 מטעם הלישכה המשפטית של מנהל מקרקעי ישראל, לא עולה שממ"י צורף כצד להליך, אלא רק כי זומן להעיד: "הח"מ וכן מר משה טל סגן מנהל המחוז קיבלו את ההזמנה להופיע בפני בית המשפט ביום 26.2.88 ... מר משה טל מתוקף תפקידו כסגן מנהל המחוזי מטפל בנושא עין כרם וכן מכהן כיו"ר ועדת עין כרם במינהל והוא האדם המוסמך ובעל מירב האינפורמציה בכל הקשור לעין כרם. הח"מ אינו מטפל בנושא ואולם באם לאחר מתן עדותו והסבריו של מר משה טל עדיין ישארו נושאים בלתי ברורים וגמורים יאות הח"מ להגיש לבית המשפט את מירב הסיוע בתיק זה".
מעבר לכך, הנתבע נימנע מלהציג את עמודי הפרוטוקול שבהם נשמעה עדותו של נציג המנהל מר משה טל, סיפק תמונה חלקית וסלקטיבית של ההחלטות שנתקבלו בהליך, ואף נימנע מלהציג את פסק הדין שניתן בו. בחקירתו הנגדית טען כי "לא ראיתי פסק דין למעשה עד היום אבל אני מבין שפשוט מאוד בית משפט קיבל עמדה שלנו כתובעים", אך כפי שהציגה התובעת, הנתבע הסתיר את העובדה שבהחלטה מיום 13.1.1988 הוא נמחק מן התובענה מהנימוק שאין "לו מעמד של תובע כלפי בעל המקרקעין – מינהל מקרקעי ישראל או כלפי שכנתו" וכי במסגרת אותה החלטה צוינה עמדתו השלילית של מנהל מקרקעי ישראל: "אם אין לו זכות כפי שטוען מינהל מקרקעי ישראל, הרי שצירופו כתובע – לא מוסיף לו כל זכות". יתר על כן, בפסק הדין מיום 28.1.1990 נדחתה "התביעה כולה", זאת לבקשת "ב"כ התובע, לוי עזרי" ובהסכמת הגב' לוין.
גם מנהל מקרקעי ישראל לא פעל לפינויים של הנתבעים מהמקרקעין, למרות ידיעתו על החזקתם במקרקעין במסגרת ההליך שניהל הנתבע כנגד שכנתו בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ולנוכח המכתבים שכתב הנתבע למנהל ביום 23.5.1986 וביום 23.2.1988, ושבהם טען במפורש כי הנתבעים מתגוררים ומשתמשים במקרקעין "מזה ארבעים שנה", כי במקרקעין עצי פרי "אשר ננטעו ע"י משפחתי והשייכים לי ולמשפחתי והנמצאים בחזקתנו ובבעלותנו" וכי "אין בפנייתי זו לאשר / או לא לאשר את הכרתי במינהל מקרקעי ישראל כבעלים של הקרקע הנדונה, / או בזכות המינהל בצורה כלשהי".
שלומי כהן מרשות מקרקעי ישראל לא ידע לומר מדוע עמידר לא פעלה לפינויים של הנתבעים, ומדוע מנהל מקרקעי ישראל לא נקט גם הוא בפעולה כנגד הנתבעים: "אם זה היה תלוי בי זה לא היה קורה. הייתי מגיש את התביעה לפינוי כבר אז ומנהל תיק לפינוי של פולש לנכס שמוחזק שלא כדין ... זה לא היה מול עיניי, כשזה נגלה מול עיניי וזיהיתי עשיתי ... אני באמת לא יודע למה לא הגישו את התביעה קודם כי כך ראוי היה לעשות".
עדיין, אין להסיק מאי נקיטה בפעולות אכיפה, על קיומו של רישיון מכללא להחזיק ולהשתמש במקרקעין.
...
מסיבותיו שלו נמנע הנתבע מהצגת חוזי השכירות, וממילא לדבריו "הדיירת הכי ותיקה משנת 2005".
זאת ועוד, בתביעה שהגיש הנתבע כנגד המוסד לביטוח לאומי נקבע כי בשנים 2002 – 2003 קיים הנתבע משק בית משותף עם אשתו בדירה בראש העין, ובהליך שניהל הנתבע כנגד השכנה לוין נקבע ביום 13.1.1988 כי "אין מחלוקת מצד התובעים כי כיום אין התובע 2 מתגורר בבית ולא התגורר בו למן שנת 1983".
משלא עלה בידי הנתבע להוכיח שימוש במקרקעין במשך שלושים שנים רצופות, דינה של טענתו לקיומה של זיקת הנאה על פי סעיף 94 לחוק המקרקעין – שממילא נטענה באגביות וללא כל פירוט – להידחות.
טענותיו של הנתבע בנוגע לתכנית להסדרת אזור עמק התימנים – אינן רלבנטיות גם הן לצורך ההכרעה בתביעת הבעלות בתיק זה. התכנית אינה כוללת את המקרקעין נשוא ההליך ולדברי התובעת "רוב המקרקעין הכלולים בתכנית הם בבעלות רשות הפיתוח לאחר הליך הסדר וחלק נוסף המצוי כעת בהליך הסדר צפוי להיתבע אף הוא לבעלות רשות הפיתוח". על כן, "ומאחר שאנו עוסקים בתביעת בעלות במסגרת הליך הסדר, אין לתכנית זו כל קשר לגדר המחלוקת בתיק".
סוף דבר
תביעת התובעת רשות הפיתוח (תזכיר תביעה 84/2010) מתקבלת.
תביעת הנתבעים עזרי לוי ז"ל ושלמה סמרי (תזכיר תביעה 85/2012) נדחית על כל טענותיה.
