טענות התובעים
התביעה הוגשה נגד רשות מקרקעי ישראל ומנהל מקרקעי ישראל.
הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה היתיישנה זה מכבר.
באמצעות סעיף 13 ניתן היה, טרם ביטולו, להיתמודד עם הנזק שניגרם לנפקע כתוצאה מההפסד הפירותי אשר נגרם לו בתקופה האמורה (ראה לעניין זה ע"א 8937/08 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' סלים מוחמד חביב אללה).
אינני מקבלת טענה זו. פסק הדין בעיניין איסמאעיל לא פסל את הדרך האמורה לצורך קביעת הפצוי בגין אובדן דמי חכירה ולא שינה פסקי דין אחרים אשר ניתנו על ידי בית המשפט העליון ולפיהם ניתן לקבוע את הפצוי בגין אובדן דמי חכירה בדרך זו. בפסק הדין בפרשת הייטנר היתייחס בית המשפט להליך אשר נדון במסגרת ת.א (מחוזי י-ם) 1572/98 זאפר ניהאד חלמי ג'אעוני - הממונה על ווקף עאלמה בת השיח מוחמד אבי שריף נ' מדינת ישראל וציין, כי הייתה מחלוקת לעניין שיעור דמי החכירה האבודים אולם העובדה שהמדינה ראתה כדבר מובן מאליו, כי יש לחשב את הפצוי כנגזרת משווי הנכס, מעידה על כך שזו הפרקטיקה הנוהגת בפצוי לפי סעיף 13 לפקודה.
שמאי הנתבעים ציין בחוות דעתו, כי שיעור הריבית המקובלת בשוק הנדל"ן הישראלי ככל שמדובר בקרקעות ריקות הוא 5% וטען, כי אנו למדים זאת ממירב עיסקאות החכירה שמתבצעות בישראל ואשר ברובן נעשות על ידי רשות מקרקעי ישראל.
לטענתה, באמצעות העיסקאות שהמנהל הציג הוא בעצם הוכיח שהוא מקיים את המדיניות שלו שדמי החכירה לקרקע חקלאית שהוא גובה זה בהתאם לתעריפים ולמדיניות של המנהל, 2% מההכנסות.
...
אציין, כי בפס"ד איסמעיל מצא בית המשפט העליון שלא להסתמך אף על חוות הדעת מטעם הנתבעת, אשר אף על פי כן שבה וטוענת, כי יש לקבוע את הפיצוי לכל היותר על בסיס עמדתה האמורה, ומבלי שהוגשה על ידה חוות דעת כאמור בתיק שבכותרת.
לאחר בחינת חוות דעתה של המומחית ועדותה מצאתי, כי הסבריה סבירים והגיוניים, עמדתה מקובלת עליי וחוות דעתה עולה בקנה אחד עם תכלית סעיף 13 לפקודה ועם הפסיקה בתחום.
מקובלת עליי טענת התובעים, לפיה בנסיבות אלו יש לערוך את חישוב הפיצוי בהתאם לשווי אשר נקבע בחוות הדעת מטעם הנתבעים ולפי האחוז אשר נקבע בחוות דעתה של המומחית, כמפורט.
