התיישנות תביעה שכנגד בהליך אזרחי

נזכיר, כי בסעיף 4 לחוק ההתיישנות נקבע לאמור: "בתובענה על תביעה שלא היתיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת היתיישנות, לא תישמע טענת היתיישנות נגד קזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". עינינו הרואות, איפוא, כי מחוקק המשנה היה ער לקושי שעלול להווצר בנסיבות בהן תמנע, קטגורית, מנתבע בבית משפט לעינייני מישפחה האפשרות של הגשת תביעה שכנגד, כאשר תביעתו היתיישנה לכאורה, להבדיל מנתבע בהליך אזרחי "רגיל" שהדרך לעשות כן פתוחה בפניו, ולכך שמצב דברים כזה חותר בראש ובראשונה תחת עקרון השויון ביניהם.

...

ההחלטה מושא הבקשה דנא בדחותו בקשת המבקש קבע בית המשפט קמא לאמור: "... ראשית, ייאמר כי ספק רב אם כל טענות הנתבע חוסות תחת סמכותו של בית משפט לענייני משפחה. שנית, תביעת הנתבע מתפרסת על פני עילות רבות. כוללת בנוסף את החברה כבעלת דין, שעה שלא ניתן כלל לצרפה ללא רשות בית משפט לענייני משפחה. כמו כן, לא התרשמתי כי יש בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, בכדי לסייע לנתבע שכן אין מדובר בטענת קיזוז בתובענות שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות כאמור בהוראות הסעיף. אשר על כן הבקשה נדחית..." עינינו הרואות, כי ההחלטה נשענת על שלושה אדנים: · סמכות עניינית - קיומו של ספק בשאלת סמכות בית המשפט לענייני משפחה להידרש לכל טענות המבקש בכתב התביעה שכנגד; · זהות העילות ו/או הצדדים להליך – התביעה שכנגד מושתתת על עילות רבות וחלקן מכוונות כלפי החברה, שאינה "בת משפחה" כהגדרתה בחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, ובלא שנתבקש צירופה כצד להליך; · התיישנות (במשתמע) אשר אין בכוחו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות להתגבר עליה.

מבלי לגרוע מכך נטען עוד על ידו, כי דין הבקשה להידחות משלא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא, בהינתן כי סמכות הדיון באחת הסוגיות בתביעה שכנגד אינה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, כי אם לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה והיא במישור היחסים בין החברה והמבקש; גם באשר ליתר עילות התביעה שכנגד ו/או הסעדים שנתבעו ע"י המבקש במישור היחסים בינו ובין החברה נעדר בית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון, היות שמדובר בסכסוך עסקי ולא משפחתי; נושאן של תביעת המשיב והתביעה שכנגד אינו זהה והן אינן נובעות מאותן נסיבות, ולכן אין מקום להחיל בענייננו את הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות כחריג לכלל בדבר התיישנות בדין האזרחי, ומכל מקום מדובר בטענה חדשה שהועלתה בהליך דנא ולא בפני בית המשפט קמא ומהווה הרחבת חזית.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק המתנהל בבית המשפט קמא באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

אמנם, המבקש עותר גם לסעד של מתן חשבונות הנוגע לספרי החברה (בהלימה ובאופן קוהרנטי לטענותיו בעניין שיעור האחזקות שלו במניותיה), ברם אין בכך כדי ליטול עוקצה של המסקנה, כי על פניו אין לומר שעניין לנו בתביעות הנובעות מנסיבות שונות ואשר נושאיהן שונים.

ראו בעניין זה בע"מ 6975/12 ב.ח.מ.ח. ניהול ואחזקות בע"מ נ' עו"ד עופר שפירא כונס נכסים (פורסם במאגרים האלקטרוניים): "סעיף 6(ו) מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה לשקול האם צירופו של צד שלישי (שאינו 'בן משפחה' כהגדרת מונח זה בחוק) נדרש לצורך בירור תובענה שמתנהלת לפניו. ודוק, מדובר בסמכות 'לגרור' לתוך תובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה גם צדדים שאינם 'בני משפחה'. במסגרת זו על בית המשפט לשקול את התועלת הדיונית שבצירופו של הצד השלישי לתובענה למול הפגיעה שעלולה להיגרם לו כתוצאה מהצירוף, והכול על רקע התכלית המצויה בבסיסו של החוק לרכז בערכאה מקצועית אחת את כל המחלוקות שבין בני משפחה בשים לב לאופיו המיוחד של הסכסוך המשפחתי...". סוף דבר העולה מן המקובץ הוא, אפוא, כי אין בנימוקי ההחלטה כדי להצדיק דחיית בקשת המבקש לקבלת רשות להגשת תביעה שכנגד, ומשכך אני מורה על ביטולה.

ועוד מתייחס המלומד לכך שכאשר מדובר באירועים ביניהם פער זמנים ,הפגיעה בתובע תהיה גדולה יותר ולכן תהיה הצדקה לקבוע בדרך כלל שלא מדובר באותן נסיבות: "טעם זה יפה כשאין פער זמנים גדול בין האירועים הרלוואנטיים לתביעה לבין האירועים הרלוואנטיים לתביעה שכנגד, שאז סביר להניח שהתובע לא הפריד בין הראיות ושמר רק את אלו הדרושות לתביעתו. לעומת זאת במצב שבו תביעת התובע לא היתיישנה ותביעת התובע שכנגד היתיישנה, הראציונאל שבבסיס ההנחה האמורה נחלש. במצב כזה סביר להניח שהתובע שמר את הראיות הדרושות להוכחת תביעתו, אך לא שמר ראיות הנוגעות לאירועים שקרו לפני זמן רב אף אם הן נסבות על אותו נושא. הנחה זו מטה את הכף לפרש דרישה זו בהתאם: תביעה ותביעה שכנגד יכולות להחשב לתביעות באותו נושא אם הן נסבות על תקופות קרובות, אך להחשב לתביעות שאינן באותו נושא אם חלף זמן רב בין המועדים שבהם היתרחשו האירועים הרלוואנטיים לתביעה לבין האירועים הרלוואנטיים לתביעה שכנגד. כשיש פער זמנים גדול כאמור, תביעות כאלו עשויות להחשב גם כנובעות מנסיבות שונות." במקרה דנן אין המדובר בתביעות הנוגעות לאותו נושא, והתביעות אף אינן נובעות מאותן נסיבות: התביעה העיקרית מתייחסת לארוע של תקיפה פיסית בגינו הורשעו הנתבעים והתביעה הוגשה כתביעה אזרחית נגררת לאותה הרשעה, לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מאותה תקיפה.

גם הטענה כאילו המדובר בעניינים שכבר הוכרעו במסגרת 2 ההליכים האזרחיים שצויינו,אינה מקימה עילה לדחיית התביעה על הסף שכן המדובר בתביעות שהתבררו בין התובע לבין צדדים אחרים ואינן מתייחסות לנתבעים שבנדון,אשר אף אינם יכולים להיות מוגדרים כחליפי אותם צדדים והתובע אף לא טען כך. טענת הנתבע 1 לעילת תביעה וזכותו לפיצויים בגין הארוע נשוא התביעה העיקרית- בסעיף 22.11 לכתב התביעה שכנגד טען הנתבע 1 כי ביום הארוע נשוא התביעה-24.1.17,הגיע לביתו בשעה 21:00 או בסמוך לכך, רכב התובע סינוור אותו ולאחר שיצא מהרכב ,החל התובע לקללו.

...

הטענות בסעיף 22.11 לתביעה שכנגד לא רק שסותרות את הרשעתו כאמור,אלא שהנתבע 1 אף עותר לפיצוי על מעשה תקיפה מצד התובע, כאשר נקבע כממצא עובדתי וכראיה חלוטה בהליך הפלילי שהנתבע עצמו הוא זה שאחראי לו והוא זה שביצע אותו וברי לפיכך כי דין טענות אלו להידחות וכך אני מורה.

מלבד סילוק התביעה על הסף טען התובע כי יש להפריד את הדיון בין שתי התביעות שבנידון ובעניין זה שוכנעתי כי אכן יש מקום להורות על הפרדת הדיון כמבוקש: למעט סעיף 22.11 לכתב התביעה שכנגד, עוסקת התביעה שכנגד בטענות למטרדים ונזקים שגורם התובע בגין הפעלת חברת הסעות באזור מגוריהם של הנתבעים.

ראו גם ע"א 607/70 אלקטרוניק אפלינסס קו "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט מן פורצהיים, [פורסם בנבו] שבו נקבע כי יש צורך להפריד את הדיון, משום שהתובע בתביעה העיקרית זכאי לכך שבירור תביעתו לא יימשך למעלה מן הדרוש" (ההדגשות אינן במקור) לאור האמור אני מורה על הפרדת הדיון בתביעה העיקרית מהתביעה שכנגד.

לטענת הנתבעים, התביעה שכנגד הוגשה כתביעת הפחדה נטולת בסיס משפטי ותום לב. לטענתם, סעיף 353א לחוק החברות קובע שיש להטיל חיוב בהפקדת ערובה על חברה התובעת בעל דין בהליך אזרחי אם הנתבע מבקש זאת, מחמת החזקה בחוק החברות בעיניין זה, ועל פי קביעות בית המשפט העליון ברע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות נ' מרדכי זיסר (ניתן 13.7.08).

זאת, אף אם טענת ההגנה בדבר היתיישנות התביעה שכנגד עשויה להדחות לפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, הקובע: "בתובענה על תביעה שלא היתיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת היתיישנות, לא תישמע טענת היתיישנות נגד קזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות." אני דוחה את טענת התובעת שכנגד, כאילו הלכה היא שאין מחייבים בערובה במקרה בו התביעה שכנגד נובעת מאותן נסיבות של התביעה העיקרית, לאור הראציונאל לפיו התובע, הנתבע שכנגד, הוא שהביא לקיומו של ההליך.

...

אני דוחה את טענת התובעת שכנגד, כאילו במסגרת החלטה בשאלת ערובה להוצאות בתביעה שכנגד, יש לשקול את חוסר תום הלב הנטען כלפי הנתבעים שכנגד בתביעה העיקרית שהגישו.

לפיכך, אני מחייב את התובעת שכנגד להפקיד בבית המשפט ערובה במזומן או בערבות בנקאית צמודה בסך 25,000 ₪ עד יום 10.6.21, שאם לא כן תימחק התביעה שכנגד.

על פי תקנה 152 אני מחייב את התובעת שכנגד לשלם לנתבעים שכנגד הוצאות הבקשה בסך 1,755 ₪.

ראשית אציין כי לטעמי, גם במקרה בו נמחקה התביעה העיקרית לאחר שהוגשה התביעה שכנגד, בייחוד כאשר מחיקת התביעה העיקרית נעשתה ביוזמת התובעים ומן הנימוק שהסעדים הכלולים בה נבלעים בתביעה שכנגד, נותר עומד בתוקף הראציונאל העומד בבסיס הוראת סעיף 4 לחוק כפי שבואר בפסיקה, ואין זה סביר שזכויותיה של התובעת תיפגענה כתוצאה ממהלכים דיוניים-טאקטיים שנקטו הנתבעים, כאשר לא מן הנמנע שנקטו בהם לאחר שהבינו בעקבות הגשת התביעה שכנגד כי הם עלולים להגיע לתוצאה שלא לה קיוו וכצעד טאקטי לחסימת התובעת מפני בירור טענותיה במצב זה. אין כל היגיון לאפשר לבעל דין להגיש תביעה וליזום הליך משפטי בתקווה שהצד שכנגד יכשל כישלון דיוני אך אם יתברר לו כי כישלון כזה לא נפל לחיקו כפרי בשל יבקש למנוע באופן רטרואקטיבי, באמצעות צעד טאקטי, את מימוש הזכות – והכל כאשר ההתיישנות אינה מחסום מהותי אלא דיוני, וכשהוסר עקב פעולת הנתבעים אין להם להלין אלא על עצמם.

אך באחרונה שב בית המשפט העליון וחזר על עקרי ההלכות הנוגעות למקרים בהם שהוי יקים עילה לדחיית תביעה (ע"א 4627/22 מפרקי חברת אגרקסקו, חברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפרוק) עו"ד ורו"ח ד"ר שלמה נס ורו"ח אלי שפלר נ' קוסט פורר גבאי את קסירר (שותפות רשומה) (7.6.2023) פסקות 76-75 וההפניות הרבות שם, יוער כי שם דובר על סילוק על הסף אך הדברים יפים גם ביחס להכרעה בטענות שטיבן טענות סף לאחר השלמת הבירור העובדתי מקום שהדבר נידרש כבדנן) וכך קבע – "75. כפי שנקבע לא אחת, לצד הסדרי ההתיישנות הקבועים במשפט האזרחי חלה גם דוקטרינת השהוי, במסגרתה מסור לבית המשפט שיקול דעת לקצר את התקופה בה זכאי בעל דין לנקוט בהליכים משפטיים בהתקיים שיקולים המצדיקים זאת ...

...

לאור האמור לעיל ובשים לב לעמדת הפסיקה ביחס לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אני מקבל את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מר חיים מסילתי ביחס לתובענה דנן וקובע כי יש לחשב את דמי השימוש הראויים על פיה.

סוף דבר תוצאת פסק הדין היא שיש לחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את דמי השימוש על פי קביעת המומחה מטעם בית המשפט עד גובה סכום התביעה שכנגד כששני הסכומים משוערכים לאותו מועד.

מאחר שאין צורך עוד בהכרעה מהותית נוספת וכל שנותר לשם קביעת סכום סופי הם ענייני חישוב ושערוך גרידא אין מדובר בכך שהתובעת לא הוכיחה חלק כלשהו מתביעתה אך מנגד אין מקום במצב זה לאומדנה על סמך שני סכומים שאינם משוערכים לאותו מועד, ועל כן אני מורה כדלקמן: עד יום 5.7.23 תוכל התובעת להגיש תצהיר הכולל תחשיב של דמי השימוש הראויים בהתאם לקביעות דלעיל ועל פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט כשהם משוערכים ליום 1.7.15 ואליו תצרף את נתוני המדדים בהם נעשה שימוש לצורך התחשיב.

לא למותר לציין, כי בהחלטה מיום 17.8.2022 דחיתי את טענותיהן של התובעות לסילוק התביעה שכנגד על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ושימוש לרעה בהליכי משפט.

סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, קובע כדלקמן: "בתובענה על תביעה שלא היתיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת היתיישנות, לא תישמע טענת היתיישנות נגד קזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". בעניינינו, התביעה העיקרית והתביעה שכנגד הן שתי תביעות אשר נושאן אחד והן נובעות מאותן נסיבות; על כן לא תישמע טענת היתיישנות ביחס לתביעה שכנגד.

עוד טענו כי, הטענה לשהוי או ויתור הנה חסרת כל רלוואנטיות, מאחר שהתובעות הסתמכו על קביעתו של עו"ד ליכט אשר מסר להן כי הסכמי המכר "מתו". בהלכה הפסוקה נקבעו התנאים לקבלת טענת השהוי, וכך נפסק: " ...בית משפט זה סקר לאחרונה את התנאים לשהוי בהליך אזרחי: הראשון, כי השהוי בהגשת התביעה מבטא את ויתורו של התובע על זכותו; השני, כי בעקבות השהוי הורע מצבו של הנתבע. לעיתים התייחסה הפסיקה לתנאי שלישי שעניינו כי השהוי נגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע ... . בכל מקרה, גם בהתקיים תנאים אלה, לבית המשפט עדיין מסור שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השהוי במקרה הספציפי שלפניו ... . מכל מקום, דוקטרינת השהוי מוגבלת למקרים חריגים ונדירים, והנטל הכבד להוכחתה מוטל על הנתבע (ע"א 8323/17 מדינת ישראל נ' בעהם, פסקה 29 (20.5.2019))". [ראו: ע"א 2395/17 ארנון נ' פיוטרקובסקי (10.12.2019)].

...

נוכח כל המקובץ לעיל, אני מחליט כדלהלן: א. אני מורה על דחיית התביעה העיקרית.

ב. אני מורה על דחית התביעה שכנגד של הנתבע 1, יצחק אופמן ז"ל (לפי בקשת ב"כ הנתבעים בסיכומיו).

ג. אני מקבל את התביעה שכנגד במובן זה, שאני קובע כי שני הסכמי המכר מיום 12.6.1988 עומדים בתוקפם וכי הנתבעים 5-2 זכאים להירשם כבעלי הזכויות ב- 4/5 חלקים בחלקה 34 גוש 15514, בחלקים שווים ביניהם, וכן זכאים לקבל את זכויות החזקה ב- 4/5 חלקים בחלקות 35 ו- 72 גוש 15514, כפוף לתשלום חלקם ביתרת התמורה בצירוף הצמדה וריבית כחוק לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961, החל מהיום בו היו אמורים לשלם את היתרה הנ"ל (12.7.1988) ועד למועד ביצוע התשלום בפועל.