התיישנות תביעה על הפרה בהפרשת פנסיה על ידי המעסיק

בהמשך נדרש גם לשאלת זכאותו של התובע לזכויות הכספיות הנתבעות (בכפוף לקביעה האם כן חלו יחסי עובד מעסיק) וכן לתביעת החברה שהוגשה כנגד התובע על הנזקים שהוא גרם לה. המסגרת הנורמאטיבית הלכה פסוקה היא כי מעמדו של אדם כעובד שכיר או כקבלן עצמאי אינו פועל יוצא של הסכמת הצדדים או של השם שניתן על ידי הצדדים למערכת היחסים ביניהם, אלא עניין של מעמד ותולדה של בחינה אובייקטיבית של מכלול הנסיבות הקשורות להעסקה (ע"א 426/63 המוסד לביטוח לאומי - זינגר, פד"י יח (2) 269; דב"ע לה/36-3 עידית נוימן - מאיר כץ, פד"ע ו' 333).

בהתאם לתקופת ההתיישנות (התביעה הוגשה בחודש ינואר 2017 ולפיכך התובע זכאי להפרשות החל מחודש ינואר 2010), לאחוזי ההפרשה הנכונים ביחס לכל שנה ובשים לב לגובה השכר הממוצע במשק (הנתונים נילקחו מתוך אתר האנטרנט של המוסד לביטוח לאומי), החברה חבה בהפרשות הפנסיוניות הבאות: שנה שכר ממוצע במשק אחוז הפרשה סכום 2008 היתיישנות 0.833% 2009 היתיישנות 1.66% 2010 8,015 ₪ * 12 ח' 2.5% 2,404.5 ₪ 2011 8,307 ₪ *12 ח' 3.33% 3,319 ₪ 2012 8,619 ₪*12 ח' 4.16% 4,302 ₪ 2013 8,828 ₪*12 ח' 5% 5,296 ₪ 2014 9,089 ₪*12 ח' 6% 6,544 ₪ 2015 9,260 ₪*12 ח' 6% 6,667 ₪ 2016 9,464 ₪*3 ח' 6% 1,703 ₪ 60,257 ₪.

יתכן כי ניתן היה לחייב את התובע בפצוי לא ממוני על הפרת חובת תום הלב והנאמנות בנוסף על הפצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, אולם גם פיצוי כזה לא נתבע על ידי החברה (ראו: ע"ע (ארצי) 17760-07-17 אלי פרבר נ' סופר מרקו לימור שלי, סעיף 60 לפסק הדין ניתן ביום 22.9.2019).

לטענתו, מדובר בתובע שעלה לארץ בגיל 52 לערך, רופא במקצועו שנעשק על ידי החברה, הגיע לגיל 71 ללא פנסיה ומבלי שקבל זכויות שבדין ונפגע קשות מהחברה, במהלך עבודתו ובהתנהלותה במסגרת הליך זה, ולכן זכאי ממנה לפצוי.

...

פסיקה זו היא לא בגין העסקת התובע במתכונת של יחסי מזמין - קבלן וכטענת התובע בסעיף 74 לכתב התביעה "רופא במקצועו אשר נעשק על ידי מעסיקתו ... לא קיבל דבר וחצי דבר ולמעשה נושל מזכויותיו... ניצול חמור של מצוקת אדם שכיום מוצא את עצמו ללא זכויות מינימאליות ... ". לטעמנו התובע גם נהנה מצורת התקשרות זו, לא פנה לחברה בדרישה לשנות את מתכונת העסקתו ואף המשיך לתת שירותים באותה מתכונת לאחר סיום עבודתו בנתבעת.

סוף דבר: תביעת התובע להכרה ביחסי עובד-מעסיק בין הצדדים להליך - מתקבלת.

תביעת החברה – נדחית.

וכדברי בית הדין הארצי לעבודה שם: "כפי שנאמר לעיל, תובענות המופנות כלפי המעסיק, שעילתן הפסד גימלה בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, מתאפיינות בדרך כלל בריחוק ניכר, שיכול להישתרע על פני עשרות שנים בין מועד ההפרה לבין מועד תחילת ההתגבשות של הנזק. זאת, בנסיבות שבהן אין חלה על המעסיק חובה לשמור בידיו מסמכים וראיות הנוגעים לתקופות עבר רחוקות או להערך אליהן מבחינה כלכלית (זאת בשונה כמובן מקרן הפנסיה). משכך, ככל שהייתה מתקבלת עמדתו של המערער בסוגיית ההתיישנות שלפיה, יש להגדיר את מועד קום העילה בהתאם למועד קרות הארוע המזכה, כמשמעו בתקנון קרן הפנסיה - הרי שהדבר עלול היה להוביל להגשת תביעות רבות לפצוי עשרות שנים לאחר תום יחסי העבודה ועשרות שנים לאחר מועד ההפרה הנטענת האחרונה של החובה לבצוע התשלום לקרן הפנסיה. זאת שעה שמנגד, ניהול הליך לבצוע הפרשות בזמן אמת הנו פשוט יחסית ואינו דורש לרוב השקעת משאבים משמעותיים. במיוחד, שעה שמקור החובה הנו בהוראות הסכמים קבוציים או צוי הרחבה אשר לעיתים אין מחלוקת לגבי עצם תחולתם, ובשים לב לכך שהוכחת תביעות מסוג זה, בזמן אמת, נסמכת על רישומים שיש חובה לנהלם על פי החוק ועל נטלי ראיה הבאים להקל על העובד בהסתמך על חובה זו. בין שמדובר בתלושי שכר ובין שמדובר ברישומים של קרן הפנסיה. על כך יש להוסיף את המגמה המסתמנת של העצמת הכלים המשפטיים שנועדו להביא להגברת האכיפה של חובות המעסיק לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה באופן שוטף. בין באמצעות הכלי של תובענות ייצוגיות, בין באמצעות שכלול והגברת האפקטיביות של המנגנונים שמקורם בהסכמים קבוציים ובין באמצעות השמוש בכלים שהעמיד לשם כך המחוקק (ר' החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011). זאת מתוך הכרה בחשיבות הרבה של הביטוח הפנסיוני עבור העובד ובני משפחתו מחד ובאנטרס הצבורי שבהטלת עלות הפצוי בשל קרות ארוע בטוחי על הגורם הערוך לכך מבחינה כלכלית.

בעיניין וקסלר היתמודד בית הדין הארצי לעבודה גם עם הטענה כפי שהובאה בדעת המיעוט של כב' השופט (בדימוס וכתוארו דאז) פליטמן לפיה תוצאה כאמור עלולה להותיר את העובד או את שאיריו בפני שוקת שבורה בבואם לתבוע פיצוי בשל הנזק שניגרם להם כתוצאה מהפרתה של חובת ההפקדה על ידי המעסיק.

עם זאת, אין בתיקון 24 כאמור כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק וכן, מהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנה, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות על יסוד גירסתו (עע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ, 29.3.17).

...

לפיכך, גם הטענה לחיובו האישי של הנתבע 2 מכוח מעשיו או מחדליו או מכוח היותו מעסיקו של המנוח להידחות.

לפיכך, משהנתבעת נמנעה מלפרט מהו החזר ההלוואה שהושב לה וטענה באופן סתמי להשבת הלוואה ללא כל פירוט בנדון, ממילא ראוי היה לדחות את טענתה גם מטעם זה. סוף דבר : הנתבעת תשלם לתובעות את הסכומים הבאים תוך 30 ימים מהיום: החזר עלות חוות דעת אקטוארית בסך של 11,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.1.16 ועד לתשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית בהיעדר עילה.

אם לא ניפתחה בכלל קופ"ג פנסיונית , וההפרשות ממילא אינן משתלמות לאורך השנים, והרבה לפני התאונה, ובנוסף מדובר במקרה נדיר שבו כן ניתן לקבוע שאין שום צפי ראלי לתביעה "אותנטית", ולו בעתיד הקרוב נגד המעביד (ואף בשים לב לתקופת ההתיישנות החלה על הגשת תביעה נגד המעביד בגין אי הפרשה לקופ"ג פנסיונית): במצב דברים זה לא התאונה היא שגרמה עובדתית להפסד בתנאים הסוצאליים, כנגזרת של הפסד השכר.

אך מדוע יש לפצותו לתקופת הפסד העבר גם ב 7000 ₪ נוספים בגין אובדן הפרשות המעביד לפנסיה על אותו הפסד, כאשר הפרשות אלה לא השתלמו לו ממילא, מסיבות שלא קשורות לתאונה? ב 30.9.21 ידוע כי התובע בחר שלא להגיש תביעה עד כה כנגד מעבידו בגין אי הפרשה לפנסיה.

החובה ברורה, המנגנונים לקיומה ברורים וקלים יחסית ליישום (לא מעט קופות גמל פנסיוניות שניתן לפתוח לעובד בחברות הביטוח או בתי השקעות עם מנגנוני סליקה הנגזרים מן השכר), וגם אכיפתה המשפטית של החובה קלה יחסית על ידי בעל העניין (העובד).

אף סנקציה כואבת בצידה של החובה, בדמות פצויי הלנת שכר כלפי מעביד שהפר חובתו להפריש לפנסיה עבור העובד.

אני ער לכך שניתן לטעון כי מי יודע מה ילד יום, ושמא בעתיד יעמוד התובע על משמר זכויותיו ויתבע לאחור התנאים הסוצאליים למיניהם.

...

לאור כל האמור בפסקה זו, השפעת הנתונים החלקיים שצורפו ביחס להפקדות לקופ"ג הנה זניחה למדי , במה שקשור לקביעת בסיס השכר.

בשים לב לנתונים אלה לבדם אני סבור כי יש להעמיד בסיס השכר של התובע לעתיד אלמלא התאונה על 6500 ₪ .

אני מקבל כי אפשרותו לעזור בעבודת משק הבית נפגעה.

במסגרת תביעתו עתר התובע לתשלומים שונים מכוח יחסי העבודה בין הצדדים: פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד); פצויי פיטורים ופצוי בגין פיטורים שלא כדין; תשלום בגין שעות נוספות; הפרישי הפרשות פנסיוניות; דמי חופשה; החזר נסיעות; דמי הבראה; דמי חגים; ודמי חלף הודעה מוקדמת.

סעיף 5 לחוק הודעה לעובד קובע כי לבית הדין סמכות לפסוק פיצויים על הפרת הוראות החוק, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪.

בית הדין הארצי עמד בפסיקתו על חשיבות מתן ההודעה לעובד על ידי המעסיקים ופסק כדלקמן: "החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה. ב. הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהוה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים. ג. הפרתו של חוק הודעה לעובד מהוה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקריטי לצורך כך." [ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ [פורסם בנבו] (3.5.11)].

על פי ההלכה הפסוקה אין בידי בית הדין להעניק סעד זה על דרך האומדנה, כאשר התובע מיאן מלספק בידנו נתונים לכימות תביעתו לפיכך, אנו דוחים את תביעת התובע בגין רכיב זה. דמי הבראה לטענת התובע, בשים לב למיגבלות ההתיישנות, הוא זכאי לתשלום דמי הבראה החל מיום 1.10.14 ועד סיום עבודתו בפועל, לפי הפרוט הבא: 378 ₪ (תעריף יום הבראה) X 42 יום הבראה, בסך כולל של 15,876 ₪.

עיון בסיכומי התובע מלמד כי הוא זנח תביעתו בגין רכיב זה, ולכן אך בשל כך יש לדחות את תביעתו בגין רכיב זה. למעלה מהדרוש נציין כי התובע לא הגיש תחשיב מסודר המפרט אילו הפרשות בוצעו על ידי הנתבעת ומהו ההפרש הנידרש ממנה בהתאם לשכר היומי של התובע בתקופות הרלוואנטיות.

...

טענות אלו של הנתבעת לא נתמכו ולו בראשית ראייה ומובן כי במצב דברים זה אין בידינו לקבל את טענות הקיזוז שהובאו בפנינו אשר דומה כי נטענו בעלמא.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 2,500 ₪.

] התובע צירף לתביעתו ולתצהירו מכתב מיום 7.1.2020 שנשלח אליו ממנורה נושא כותרת "התראה על פגיעה צפויה בכיסוי הבטוחי"[footnoteRef:17] (להלן- מכתב התראה לתובע) עקב אי הפקדת כספים לקופת הפנסיה של התובע על ידי המעסיק.

מעביד המפר את חוזה העבודה שבו נכללת התנייה מכח צו ההרחבה בדבר הפרשה לקרן פנסיה, ובפועל לא מעביר את הנכויים לקרן הפנסיה, מעמיד  בפני העובד שלוש אפשרויות פעולה: הגשת תביעה לבצוע בעין על ידי העברת התשלומים לקרן הפנסיה.

תביעת הסכומים שהיה על המעביד להפריש בעד חלקו לקרן הפנסיה, בהתייחס לכל חודש וחודש ובכפוף לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ביחס לכך.

...

מכאן, אנו מקבלים את טענת התובע כי תחילת עבודתו בנתבע 2 היתה ביום 1.1.2013.

באשר לתביעת התובע לקבל שחרור מפרמיות בתקופה הרלוונטית, מאחר שתובע לא עמד לבחינה בפני הגורם הרפואי, בהתאם לתקנון הקרן, ובשל דחיית התביעה נגד מנורה– תביעתו של התובע לקבל פיצוי בדמות שחרור מרכיב הפרמיות – נדחית.

מסקנה זו, לא מאיינת את המסקנות אליהן הגענו לעיל כך שתביעתו של התובע למתן צו הצהרתי כי בעת אירוע הנכות היה עמית פעיל – נדחית.

סוף דבר התביעה כנגד מנורה נדחית.