תמצית טענות הנתבעת
ו.1 כתב ההגנה
בפתח כתב ההגנה של האוניברסיטה, שהוגש לבית המשפט, ביום 21.1.2010, חתום על ידי עו"ד שאול איבצן – שהופיע בתיק לאורך שנות הדיונים – העלו טענות מקדמיות אלה (ההדגשות – במקור):
"א. הנתבעת תקדים ותטען כי דין התביעה להדחות על הסף בהיותה ארוע בטחוני פחע"י [פעולה חבלנית עוינת], בלתי ניתן לצפייה מראש ובלתי ניתן למניעה ע"י הנתבעת.
המחבל אשר ביצע את הפיגוע, מוחמד עודה, בן 29 נשוי תושב ירושלים, לא היה עובד ישיר של הנתבעת, אך היה 'עובד קבלן' צבעי אשר עבד בתחומי הנתבעת בעבודת אחזקה קבלניות ברצף משך מספר שנים קודם לפיגוע (!) כאשר לפני כן עבד אביו באותו תפקיד משך כ-20 שנה (!).
בהמשך גזר הדין, בעמודים 22 – 23 נכתב כדלקמן:
"נאשם 3, יליד 1973, נמצא אחראי לרציחתם של 9 בני אדם, לניסיון רציחתם של 82 בני אדם נוספים ולעבירות נוספות שפורטו לעיל. הנאשם 3 הוא שהציע לנאשם 1 לבצע פיגוע טירור המוני בשטחי האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא אף עשה שימוש בכרטיס הכניסה לאוניברסיטה לשם קידום מטרותיו הפליליות, תוך שהיווה ציר מרכזי בבחירת המקום. נחישותו לקיים את הפיגוע הנה הגורם המרכזי בהתרחשותו והוא אף לא נרתע מקשיים שונים שנערמו בדרכו. הנאשם 3 היה אף מי שהפעיל בעצמו את מטען חומר הנפץ שהונח על-ידו בקפיטריה."
האם היה ניתן למנוע את הפיגוע נשוא תיק זה?
לאחר שנהירים לנו פרטי הפיגוע, כפי שנאמר בגזר הדין, ומבלי לגרוע ממסקנותיי הקודמות, לפיהן פעלה האוניברסיטה כדין ולא ניתן לייחס לה רשלנות, ראיתי לנכון, מעבר לצורך, לידון בשאלה שהציב ב"כ התובעים, ומבחינתו מדובר היה בסימן קריאה, דהיינו: האם ניתן היה למנוע את הפיגוע? בהנחה שהאמצעים שעליהם דיבר ב"כ התובעים היו מופעלים, האם היה הפיגוע נימנע , והמנוחה לא הייתה נפגעת, ואם כן, לפי קו חשיבה זה, יש לקבל את התביעה ולחייב את האוניברסיטה בפיצויים לעזבון המנוחה וליורשיה (התובעים בתיק זה).
מאידך גיסא, טענו באי כוח האוניברסיטה כי הגשת התביעה בפגרה שלאחר שבע שנים מיום הפיגוע, והעלאת בקשות על ידי התובעים לקבלת מסמכים ביחס לתקופה שהיא 9 שנים ויותר מיום הארוע, מסמכים שבדרך כלל אין חובה לשמור על פי כללי ההתיישנות, יצרו מצב של "נזק ראייתי", שגרמו התובעים לנתבעת, שכן, אילו הייתה מוגשת התביעה סמוך ליום הפיגוע, היו אותם מסמכים ברשות הנתבעת, ולא היו מבוערים או לא היה קושי לאתר אותם.
...
"
גם אני סבור כי, לכתחילה, יש מקום לפצות את התובעים, לפנים משורת הדין, בכל דרך אפשרית המתאימה לאוניברסיטה ולאופייה.
המחלוקת בין השופטים התייחסה לסוגיית התשלום לפנים משורת הדין, אשר הוצע לתובעים (משפחת הנרצח) על ידי המערערת (בית החרושת), אך משפחת הנרצח סירבה לכ,ך וביקשה לנהל את הערעור עד תומו, כאשר, כאמור, התוצאה הייתה כי הערעור נדחה פה אחד, מנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק דינו של השופט – כתוארו אז – מאיר שמגר.
פסיקתא
התביעה נדחית.
