לא נימצאו סיבות אובייקטיבית שמנעו בעד התובע להגיש את התביעה במועד: לטענת התובע הוא לא ידע על קיומה של זכות לגימלת ניידות במהלך כל תקופת אשפוזו, ומתרעם על כך שאף אחד מהעובדים הסוצאליים במרכזים הרפואיים שבהם היה מאושפז לא יידע אותו בדבר קיומה של זכות זו. לכן לשיטתו אין לקבל את טענת ההתיישנות.
...
במישור הסעדים, העותר מבקש כי נורה למשיבים להקים "ועדות חריגים", שיוכלו לחרוג מהוראותיו הפורמאליות של הסכם הניידות משיקולי "צדק והגינות אנושית". בתגובתו, אליה הצטרף גם משיב 2, טען המוסד לביטוח לאומי כי דין העתירה להידחות על הסף, נוכח קיום סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה.
מה גם שוועדת חריגים שכזו עלולה להוביל לחוסר ודאות בכללי הזכאות ומשום כך ולטעמנו אינה בגדר מדיניות שיפוטית ראויה.
אלא שבענייננו לא מצאנו טעמים שכאלו.
כללם של דברים, לא מצאנו טעמים המצדיקים להאריך את המועד להגשת התביעה ולכן אין מנוס אלא לדחותה מחמת התיישנות כפי שטען המוסד.
