התביעה דנא היא תביעה לקבלת פיצויים בגין נטילת הזכויות מכוח חנ"נ, בעוד שבפסקי הדין שהוזכרו בבקשה, מדובר היה בתביעות לקבלת פצויי הפקעה, הן בגין זכויות קנייניות שהופקעו בשנות ה- 60' של המאה הקודמת מכוח פקודת הקרקעות, והן בגין זכויות שהופקעו לפי חר"מ.
יש לאבחן מענייננו את עניין ארידור שהכריע בתובענה לפצויי הפקעה שעילתה נולדה לאחר חקיקת חוק ההתיישנות, ולכן היא מהוה תביעה כספית שחל עליה סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות.
...
לפיכך, דין התביעה, על כל חלקיה, להידחות על הסף מחמת התיישנותה תוך חיובם של המשיבים בהוצאות משפט לטובת המבקשת ושכ"ט עו"ד.
המשיבים טענו בתגובתם כי יש לדחות את הבקשה מחמת הטענות הבאות:
אין להחיל על ענייננו את ההלכות שנפסקו בבית המשפט העליון, כפי שנזכרו בבקשה.
לפיכך, הבקשה מתקבלת והתביעה נדחית.
אף שאני נוהגת לפסוק בתביעות מעין אלו הוצאות מתונות, גם מקום שבו התביעה נדחית, הרי שבנסיבות תיק זה, אחרוג ממנהגי זה, בשים לב להתעלמות המשיבים מפסיקה מפורשת של בית המשפט העליון ובקשתם שבית משפט זה יתעלם מפסיקה מחייבת זו בעניין תומא, אבו ראס ו- חורי כי "מדובר בפסקי דין המנוגדים לכל דין" (כך, ממש כך, ע"א).
לפיכך, הנני מחייבת את המשיבים לשאת בהוצאות המבקשת בסך של 8,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום.