לעניין זה קובע סעיף 122 (3) לחוק התיכנון והבניה כדלקמן:
"לא הייתה אפשרות לשמור על מלוא היחסיות כאמור, יהיה מקבל ההקצאה, ששווי מגרשו החדש נמוך ביחס משוויו של מגרשו הקודם, זכאי לקבל מהוועדה המקומית תשלום ההפרש, ומקבל ההקצאה ששווי מגרשו החדש גבוה ביחס משוויו של מגרשו הקודם, חייב לשלם לועדה המקומית את ההפרש."
בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים, פ''ד נז(5) 433, 453-452 (2003) (להלן: "פסק הדין בעיניין תלמוד תורה") עמד בית המשפט על פרשנות סעיף 122(3) לחוק התיכנון והבניה:
"הוראה זו דנה במצב שבו לא היה ניתן לשמור על השווי היחסי של מיגרש במסגרת החלוקה הפיזית החדשה, ונידרש עקב כך איזון כספי על דרך פיצוי הנפגע בשיעור ירידת שווי מגרשו וקבלת תשלומי איזון מהזוכה בשיעור עליית השווי היחסי של מגרשו שלו. השווי היחסי שמדובר בו כאן הוא שווי יחסי בין המגרשים הכלולים בחלוקה החדשה אשר נקבע על דרך השוואה בין השווי היחסי של המיגרש המקורי, כאחוז מסך כל שוויים של המגרשים לפני החלוקה, לבין השווי היחסי של המיגרש החדש, כאחוז מסך כל שוויים של כל המגרשים אחרי החלוקה (ע"א 186/78 טור נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה, בעמ' 268; בג"ץ 483/88 פריימן נ' שר הפנים). הערכים הכספיים המוחלטים של שווי כל מיגרש או של שווי כל המגרשים כמכלול עלולים להשתנות עקב החלוקה החדשה, אולם לעניין השווי היחסי, כמשמעו בסעיף 122 לחוק, שינויים אלה אינם רלוואנטיים. הרלוואנטי הוא 'שמירת היחס השווה בין שני צדי המשוואה', קרי המצב לפני החלוקה והמצב לאחר החלוקה, ובהעדר אפשרות לשמור על יחס זה במסגרת החלוקה הפיזית, משיגים את השויון והגישור על פערי השווי באמצעות תשלומי איזון (פרשת איראני הנ"ל, בעמ' 763; בג"ץ 483/88 הנ"ל). המשמעות המעשית של יצירת השויון באמצעות איזון כספי היא כי מי שהשווי היחסי של מגרשו ירד בעקבות התכנית יוכל לתבוע את הועדה המקומית בגין ההפרש היחסי, ואילו מי שהשווי היחסי של מגרשו עלה בעקבות התכנית יחויב לשלם לועדה את ההפרש האמור (נמדר בספרו הנ"ל, בעמ' 178)."
ודוק: סכום תשלומי האיזון שמשלם מוסד התיכנון שווה בהכרח לאלה שהוא רשאי לגבות ממשתתפי התכנית.
כן ראו לעניין זה פסק הדין בעיניין תלמוד תורה:
"סעיף 122(3) לחוק מורה כי הנפגע מתכנית משום שהערך היחסי של מגרשו ירד, זכאי לקבל מאת הועדה המקומית דמי איזון כדי לפצותו בגין הפגיעה. לעומת זאת מי שזכה בעלייה יחסית של ערך מגרשו בעקבות ההקצאה החדשה חייב לשלם לועדה המקומית את ההפרש בדמי האיזון האמורים. משמעם של תשלומי האיזון הוא כי הפצוי הניתן לנפגע מהתכנית יכוסה בסופו של יום ובשעור זהה על-ידי הזוכה מן התכנית כך שייוצר איזון ביניהם. מקור המימון של תשלומי האיזון נובע מבעלי הקרקע ולא מהרשות הציבורית, ומבחינת הועדה המקומית צריכה להיות התאמה מוחלטת בין הכספים המשולמים על-ידיה לנפגע לכספים המוחזרים לקופתה על-ידי הזוכה (נמדר בספרו הנ"ל, בעמ' 181).
. כשתכנית החלוקה נעשית ביוזמתו ובחסותו של מוסד התיכנון, והפגיעה בקניין הפרטי עקב התכנית נוצרת במעורבות הרשות השלטונית, הורה החוק, בשאיפתו להגן על הנפגע, כי מוסד התיכנון הוא שיחוב כלפיו את תשלום דמי האיזון מהקופה הציבורית.
עם זאת, משעה שדחיתי את טענות העותרת לעניין ההתיישנות, הויתור והשהוי, ומשעה שהוברר כי העותרת, ללא כל הצדק נראה לעיל, נימנעה במשך שנים כה רבות לשלם את חוב הארנונה על אף שהייתה מודעת לקיומו, איני מוצא הצדקה של ממש להפחית את סכומי הריבית.
...
ה - סופו של דבר
אשר על כן, התביעה מתקבלת.
