התיישנות תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה

יחד עם זאת, בענין "פגיעה תכנונית" נאמר על ידי כבוד הנשיא גרוניס כי: "שיקול נוסף העומד ביסוד עמדתי לפיה תקופת ההתיישנות בתביעות לפצויי הפקעה מתחילה להימנות, לכל המאוחר, במועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות, הוא היחס בין תביעה לפצויי הפקעה לתביעת פיצויים בגין פגיעה תכנונית לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה. סוג זה של תביעות הוא קרוב מאוד במהותו לתביעות לפצויי הפקעה, שהרי שני סוגי התביעות נועדו לאפשר לפרט לקבל פיצוי בגין פגיעת הרשות בקניינו. התביעה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה מאפשרת לפרט לקבל פיצוי בגין הפגיעה בערך מקרקעיו כתוצאה משינוי תיכנוני (לדוגמה שינוי ייעוד המקרקעין מייעוד פרטי לייעוד צבורי הדורש הפקעה), ואילו התביעה לפצויי הפקעה נועדה לפצות את הפרט על עצם נטילת המקרקעין. בנסיבות אלה, במקרים רבים עיקר הפצוי שמקבל בעל המקרקעין מקורו בירידת ערך המקרקעין בעקבות אישור התכנית הפוגעת ולא במעשה ההפקעה (ראו ע"א 511/88 מנדלבאום נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ראשון-לציון, פ"ד מד(3) 522, 526-525 (1990)). זאת, שכן פצויי ההפקעה מחושבים, כאמור לעיל, בהתאם לשווי המקרקעין במועד פירסום ההודעה על ההפקעה לפי סעיף 5(1) לפקודת הקרקעות. במועד זה מיועדים כבר, בדרך כלל, המקרקעין לייעוד צבורי. עסקינן, איפוא, בשני סוגי תביעות שנועדו להגן על אותו אינטרס – זכויותיו הקנייניות של בעל המקרקעין במקרקעיו. כידוע, תקופת ההתיישנות לגבי תביעות בגין פגיעה תכנונית קבועה בסעיף 197(ב) לחוק התיכנון והבנייה ועומדת על שלוש שנים. על כן, ובמיוחד נוכח הקרבה העניינית הרבה הקיימת בין שני סוגי התביעות, איני רואה הצדקה מהותית להארכת תקופת ההתיישנות לתביעות בגין פצויי הפקעה לתקופה ארוכה ובלתי ידועה, כפי שהציעו המישנה לנשיא חשין והשופטת ארבל בפסק הדין נשוא ההליך דנא, בעוד התביעה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה מוגבלת בזמן אף יותר מתביעה כספית רגילה. קל וחומר שאיני רואה מקום לקבל את עמדת העותר, לפיה תביעות לפצויי הפקעה לעולם אינן מתיישנות. עוד יצוין, כי שיקול חשוב שהוכר בפסיקתנו, בכל הנוגע לתביעות לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה ולסמכותו של שר הפנים להאריך את המועד להגשת תביעות אלה, הוא שיקול הוודאות התקציבית של הרשות. בהקשר זה הכיר בית משפט זה בכך שהרשות נידרשת אמנם להקצות מראש בתקציבה סכום כסף מסוים המיועד לתשלום פיצויים בגין פגיעה תכנונית, אך אין מדובר בחובה בלתי מוגבלת לתקופה ארוכת טווח (ראו: בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783, 792-791 (2000); בג"ץ 156/01 מושב נווה ימין, ארגון פועלים להתיישבות שיתופית נ' שר הפנים, פ"ד נז(5) 289, 295 (2003)). כאמור לעיל, איני רואה מקום ליצירת הבחנה מהותית בין היתיישנות תביעות בגין פגיעה תכנונית לבין היתיישנות תביעות לפצויי הפקעה. שיקול הודאות התקציבית, והאנטרס הצבורי בכך שהרשות תוכל לתכנן מראש את תקציבה, רלוואנטיים ביחס לשני סוגי התביעות. לפיכך, יש להמנע מתוצאה לפיה תקופת ההתיישנות של תביעות לפצויי הפקעה תהיה ארוכה מאוד ובלתי ודאית, ואילו תקופת ההתיישנות של תביעות לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה תהיה קצרה הרבה יותר".   לשאלה זו חשיבות מאחר ובשתי הבקשות המבקשים טוענים כי יש להחיל את הוראות סעיף 190(א)(1) לחוק התו"כ, ובהתאם הם מבקשים כי יפסק להם פיצוי בגין מלוא שווי החלקה (שהמשיבות יחוייבו להפקיע) ולא רק פיצוי בגין ירידת ערך אותה להגנת "יתרת החלקה", כפי שהיו זכאים לפצוי על פי הפקודה.

...

לפיכך, בשקלול כל הנסיבות, ומשיקולי "צדק חלוקתי" אני סבורה כי יש לקבוע את גובה הפיצוי בהתאם לקביעת השמאי ליום הקובע, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד עד היום.

המשיבות ישלמו למבקשים בשתי הבקשות את הסכומים האמורים לעיל תוך 30 יום, אחרת ישאו סכומים אלה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

כן ישלמו המשיבות למבקשים בכל אחת מהבקשות (כל המבקשים בענין קייס ביחד) – שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ ומע"מ וכן החזר הוצאות השמאים ששילמו המבקשים בהתאם לקבלות שימציאו המבקשים.

מר מלמד טען כי עלתה האפשרות לפנות בתביעה מתאימה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, אולם בשל ההתיישנות נבצר מהם לנקוט בהליך זה. מר מלמד טען כי בעצם הקמת המגדלים הנתבעת גרמה וגורמת מעשה יום ביומו עוולות של מיטרד ליחיד, הפרעה לאור השמש, פגיעה קשה באיכות החיים היום יומית, פגיעה בפרטיות, הפרעה לנוף, הפרעה לזרימת האויר, יצירת תחושת מחנק , פגיעה בערך הדירה ועוד, וכתוצאה מכך נפגמה הנאתו מהקניין אשר בבעלותו.

...

לטענתם, בנייתם ועצם קיומם של המגדלים גרמו להם למטרדים קשים ולנזקים מתמשכים, ירידת ערך דירותיהם ועוגמת נפש, ועל כן הגישו תביעה זו, בסכום של 599,893 ₪ (סכום התביעה תוקן ע"י התובעים במסגרת בקשה לתיקון כתב התביעה אשר התקבלה על פי החלטתי מיום 29.4.13).

מנגד, אני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובעים "ישנו" על זכויותיהם.

האם המשמעות היא כי למרות שנגרם לתובעים נזק, כפי שקבעתי, יצאו וידיהם על ראשם ללא כל פיצוי? סבורני כי תוצאה זו תהיה בלתי צודקת בעליל.

הנני פוסקת כי הנתבעת תשלם לכל אחת ממשפחות התובעים 15,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להם ותמשיך להיגרם להם כל עוד יחיו בדירות אלו.

לו היתה התכנית הפוגענית מוזכרת בחוות הדעת, הרי שלפחות במועד מתן חוות הדעת, אם לא במהלך השנתיים שחלפו מאז שמונתה ועד שהוצגה חוות הדעת, היו התובעים מצויים בתחום תקופת ההתיישנות של התביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התיכנון ובניה, או בסמוך מאוד לאחריה, כשסביר שבקשת ארכה היתה נענית ע"י שר הפנים, נוכח "קיומו של סיכסוך משפטי שמנע ידיעה על התכנית או הגשת תביעה", כאמור בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 2001/1 שצורף לתיק המוצגים של הועדה המחוזית.

...

לפיכך אני קובעת כי שווי הפגיעה בנכס בעקבות תב"ע 7035 עומד על 117,180 ₪ ( 6% X 1,953,000 ₪), נכון ל-30.1.2004.

על אף האמור לעיל, דין הטענה להפחתת הפיצוי כדי חלקם של התובעים בנכס להידחות משום שמדובר בהרחבת חזית אסורה.

סוף דבר אני מחייבת את הועדה המקומית לשלם לתובעים סך של 117,180 ₪.

נוסף על כך טוען התובע, וכפי שאף עולה מתצהירו (סעיף 69), תקופת ההתיישנות בנוגע לתביעה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה טרם החלה להימנות מאחר והתוכנית המשחררת נת/307/28/ג/3 "לא שיחררה את חלקתי לבניה, הלכה למעשה, משום שהנתבעים אינם מאפשרים לי לבנות, עד היום הזה (עובר להגשת התביעה)". היתיישנות בפתח הדיון יש להקדים ולהזכיר כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות ויד קמוצה בבואו לדחות תובענה על הסף, כיוון שזו מונעת מתובע לממש את זכותו להביא את עניינו בפני בית המשפט.

...

מכל מקום מובהר כי התקופה שעליה לא תחול ההתיישנות תהא שבע השנים שקדמו להגשת התביעה וככל שהתובע יוכיח זכאותו להיפרע בשל הנזק שנגרם בתוך תקופה זו. אשר לפירוט המופיע בטבלה המצורפת בסעיף 103 של כתב התביעה אני מקבל את טענת הנתבעים וקובע כי ככל שמדובר במעשים ומחדלים המיוחסים לנתבעים בגין מועדים שקדמו ליום 5.10.2007 (1-7) עילת התביעה שבבסיסם התגבשה למעלה מ- 7 שנים עובר להגשת התביעה ולפיכך התיישנה.

לאור האמור לעיל, התביעה בגין המעשים והמחדלים המפורטים בסעיפים 1-7 של הטבלה בסעיף 103 לכתב התביעה נדחית מחמת התיישנות.

ככל שנוגע ליתר רכיבי התביעה לא שוכנעתי בקיומה של הצדקה לסילוק התביעה על הסף בשלב זה, ולפיכך הבקשה נדחית.

בבקשה לסילוק על הסף שהגישה המדינה נטען שע"פ סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה"), אין עילת תביעה ע"פ דיני הנזיקין ועל התובעים היה להגיש את התביעה לפיצויים לועדה המקומית לתיכנון ובניה בהתאם לסעיף 200 לחוק התיכנון והבניה.

גם רכבת ישראל הגישה בקשה לדחייה על הסף מכוח סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה הכוללת את טענת ההתיישנות כמפורט לעיל.

...

מכל האמור לעיל עולה המסקנה שהמקרה דנן הינו מהמקרים החריגים בהם ביהמ"ש יחסום את התובעים על ספם של שערי ביהמ"ש, למרות הפגיעה בזכות הגישה לערכאות.

סוף דבר התביעה נמחקת.

בנסיבות העניין ונוכח העובדה שהנתבעות הופטרו מהגשת כתב הגנה, ישלמו התובעים לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסכום מינימלי בסך של 7,500 ₪ (סה"כ 22,500 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.