בבקשה נטען כי יש לסלק את התביעה כולה על הסף בהתבסס על מספר נימוקים, כאשר המרכזי שבהם הוא מיצוי העילה על-ידי המערערים שמקרקעיהם גובלים בתחום התכנית, בכך שהגישו – או יכולים היו להגיש – תביעה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה (להלן: סעיף 197), הקובע מתן פיצויים למי שהמקרקעין שלו נפגעו מאישורה של תכנית, כל עוד הם מצויים בתחום התכנית או גובלים בה. נטען כי המערערים 1-49 אכן נקטו בהליך לפי סעיף 197 ובמסגרתו תבעו פיצוי הכולל גם הוצאות חשמל וניקיון עודפות, מיטרדי רעש וירידת ערך; ואף נפסק לטובתם פיצוי בגין חלק מנזקים אלו, על-פי הכרעת שמאי מכריע שמינה יו"ר ועדת הערר לבירור תביעתם שם. משכך, התביעה הנוכחית אינה אלא ניסיון פסול לקבלת כפל פיצוי על נזקים אלו.
כאשר לעובדה זו מצטרפת היתנהגות מעוולת של רשויות התיכנון, שבגינה נעלם הדבר מעיני הנפגעים, היה מקום לאפשר, בנסיבות מסוימות, הגשת תביעה נזיקית חלופית בגין אותה עוולה, וזאת משום שהנזק שניגרם על-ידי העוולה הנזיקית אינו מתמצה בפצוי הכספי – שאותו ניתן היה לתבוע במסגרת סעיף 197 – כי אם כולל גם את הנזק שבחוסר הידיעה על אודות התכנית, וממילא חוסר הידיעה על אודות קיומה של זכות התביעה שהתיישנה (השוו, בהקשר המינהלי: ע"א 5161/12 כרמלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (8.2.2016)).
...
ברם, שעה שבבקשה לסילוק על הסף עסקינן, והיות והדבר אינו מפורש בהחלטה, סבורני כי ניתן לאפשר למערערים לברר עניין זה שנית בבית המשפט המחוזי.
סוף דבר: אציע לחברַי כי נדחה את הערעור על כל חלקיו; וכי נקבל את בקשת רשות הערעור בחלקה, במובן זה שסוגיית הוצאות החשמל והניקיון העודפות תובא שנית לפתחו של בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל בפסקה 70, ורק אם בית המשפט יווכח כי התביעה בהקשר זה מבוססת על טענה נזיקית שאינה נובעת מעצם אישורה של התכנית, תיוותר זו על כנה.
אף אני סבור, כי מי שזכאי להגיש תביעה לפיצוי במסגרת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: סעיף 197), בין אם הגיש תביעה ובין אם לאו, מנוע מלהגיש תביעה נזיקית, בגין אותו נזק שניתן היה לתבעו בגדר סעיף 197.
