התיישנות תביעה לפי אמנת ורשה לאחר הגשת תביעה

הוסיפה הנתבעת וטענה שבהתאם לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, גם אם תיתקבל גרסת התובע כי תקנות החרום חלות על מניין הימים החל להתיישנות תביעתו, הרי שעל פי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, אם ימיה האחרונים של תקופת ההתיישנות חלים בתקופת ההארכה, נדחה סופה של תקופת ההתיישנות ליום החול הראשון שלאחר תום תקופת הארכה (בדומה למצב בפגרה).

היתיישנות התביעה – היתיישנות מהותית סעיף 35.1 לאמנה קובע את תקופת ההתיישנות בהגשת תביעה על פי האמנה: "הזכות לפיצויים תיפקע אם התביעה אינה מוגשת בתוך פרק זמן של שנתיים, שתחושב מתאריך ההגעה ליעד, או מהתאריך שבו היה המטוס צריך להגיע, או מהתאריך שבו הופסקה התובלה." קרי, תקופת ההתיישנות על פי הוראות אמנת מונטראול הנה שנתיים.

עוד נקבע, כי תקופת ההתיישנות הקבועה באמנה בדבר תובלה אוירית היא אבסולוטית וממצה והיא אינה ניתנת להארכה על פי הכללים הקבועים בחוק ההתיישנות (יעויין בעיניין דדון פיסקה 23, ד"נ 36/84‏ ‎רג'ין טייכנר‎ ‎נ' איר-פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פד"י מ"א (1), 589 יודגש כי הילכות אלו ניתנו ביחס לאמנת ורשה שקדמה לאמנת מונטראול ואשר החליפה אותה בשנת 2011.

...

אלא שבעניינו, התובע הגיש תביעתו ביום 7.6.20, ולפיכך אין מנוס מלקבוע כי תביעתו התיישנה.

סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת.

משמעות הדבר כי התביעה נדחית.

ס' 10 למעשה מתקף את הוראות ס' 29 לאמנת מונטראול עצמה, הקובעות כי: "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה, או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי הם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהן זכויותיו של כל אחד מהם. פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור." בהקשר זה מקובלת עליי פרשנות UPS להוראות ס' 10 לחוק התובלה האוירית, לפיה גם תביעות שיפוי מוגבלות להוראות החוק ואמנת מונטראול שאילמלא כן, הוראות האמנה וחוק התובלה האוירית היו נעשות פלסתר שכן ניתן היה להגיש תביעות כנגד צדדים שאינם מובילים אויריים או מובילים מתקשרים ואלו היו מגישים תביעות שיפוי כנגד מובילים אויריים בחלוף תקופת ההתיישנות בת השנתיים.

באותו עניין נידרש בית המשפט ליתן פרשנות להוראות חקיקה אוסטרלית ספציפית במצב שבו הגיש מעסיקו של אדם שניזוק בגופו בתאונת תעופה, תביעת שיפוי כנגד המוביל האוירי בגין אותם נזקים, וזאת בחלוף תקופת ההתיישנות בת השנתיים הקבועה באמנת ורשה.

...

באופן דומה, דין ההודעה לצד שלישי להידחות גם לנוכח עקרון ייחוד העילה הקבוע בחוק התובלה האווירית ובאמנת מונטריאול.

ההודעה לצד שלישי כנגד UPS – נדחית בזאת.

המזכירות מתבקשת להמציא החלטתי לידי ב"כ הצדדים.

מחד גיסא מדובר בהתיישנות מהותית ופקיעת זכויות תביעה על פי האמנה וחוק התובלה, ומאידך גיסא מדובר בהתיישנות דיונית, שהיא טענת הגנה הקבועה בחוק ההתיישנות ובדינים נוספים.

ההתיישנות תביעת התובע - היתיישנות מהותית סעיף 35 לאמנה שכותרתו: "מיגבלה על תביעות" קובע כדלקמן: " (1) הזכות לפיצויים תיפקע אם התביעה אינה מוגשת בתוך פרק זמן של שנתיים, שתחושב מתאריך ההגעה ליעד, או מהתאריך שבו היה המטוס צריך להגיע, או מהתאריך שבו הופסקה התובלה" (ההדגשה אינה במקור פ.ל.).

בע"א 20/83 ורע"א 371/83 דדון ואח' נ' איר פרנס, לח (3) 785 (להלן: "פרשת דדון") נדונה השאלה האם בחישוב התקופה הקבועה בסעיף 29(1) לאמנת ורשה (אותה החליפה לימים אמנת מונטראול), יש להיתחשב בהוראות חוק ההתיישנות, אשר יש בהן כדי להאריך את תקופת השנתיים.

לאור כל האמור לעיל אין מנוס מקביעה כי זכות התביעה של התובע פקעה בחלוף שנתיים מועד התאונה, ומשכך חל מחסום היתיישנות מהותי המונע הגשת התביעה על ידו, ואין בהוראות חוק ההתיישנות לסייע לו בכדי להתגבר על מחסום היתיישנות זה. תביעת המל"ל משקבעתי כי תביעת התובע היתיישנה היתיישנות מהותית ומשכך פקעה זכות התביעה שלו, הרי שיחד עימה פוקעת גם זכות התביעה של המל"ל. בנגוד לטענת המל"ל בתגובתה לבקשה, הילכת עמית (כפי שנקבעה בע"א 1577/97 המל"ל נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001)) לא חלפה מן העולם.

...

התובע אינו מפרט בדיוק לאיזה התנהלות של הנתבעת הוא מכוון, ככל שכוונתו היא להפנות לתכתובות הנתבעת שנשלחו במענה לפנייתו, הרי שכל שצויין בהן הינו: "מדיוח שקיבלנו ממחלקת הדיילים נמסר כי במהלך טיסה בעת פתיחת תא האחסון מעל ראשך נפל תיק על ראשך וכתוצאה מכך נפגעת" (בדואר אלקטרוני מיום 7.8.18), ואילו במכתב הנתבעת מיום 15.8.17 נרשם: ".... לא מצאנו שמולא דו"ח פציעה... יחד עם זאת מעיון בדו"ח הפעילות הפנימי נוכל לאשר כי מופיעה בו התייחסות לפגיעתך במהלך המראת הטיסה מפריט כבודה שנפל מתא אחסון העליון." לא ברור מטיעון התובע כיצד ניתן לראות בדברים אלו משום "הודאה בקיום הזכות" שכן כל שנאמר הוא כי ידוע לנתבעת על התרחשות התאונה.

לאור כל האמור לעיל אין מנוס מקביעה כי זכות התביעה של התובע פקעה בחלוף שנתיים מועד התאונה, ומשכך חל מחסום התיישנות מהותי המונע הגשת התביעה על ידו, ואין בהוראות חוק ההתיישנות לסייע לו בכדי להתגבר על מחסום התיישנות זה. תביעת המל"ל משקבעתי כי תביעת התובע התיישנה התיישנות מהותית ומשכך פקעה זכות התביעה שלו, הרי שיחד עמה פוקעת גם זכות התביעה של המל"ל. בניגוד לטענת המל"ל בתגובתה לבקשה, הלכת עמית (כפי שנקבעה בע"א 1577/97 המל"ל נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001)) לא חלפה מן העולם.

קבלת פרשנות המל"ל במקרה זה יכולה היתה ליצור מצב אבסורדי שבו זכות התובע פקעה לאור הוראות האמנה, אך זכות המל"ל תעמוד בעינה מכוח הוראת סעיף 328 הנ"ל. לנוכח כל האמור דין תביעת שני התובעים להדחות בשל התיישנותה.

לטעמם, קביעה זו אינה מתיישבת עם הקביעה לפיה התובענה החדשה תמשיך במקום בו נפסקה הקודמת או עם הפטור שהעניק בית משפט קמא מתשלום אגרה במסגרת התביעה החדשה.

נראה שתפיסה זו שררה בצרפת עת נקבעו הוראות אמנת וינה ויתכן שזו הסיבה לאמירה באמנה – בנוסחה המקורי הצרפתי – לפיה הזכות "פוקעת" (התפיסה הרווחת היא כי סעיף 1234 למהדורה הקודמת של ה- Code Civil החיל היתיישנות מהותית המפקיעה את זכות התובע, בשונה מהתפיסה המגולמת בסעיפים 2219, 2221 ו-2227 למהדורה הנוכחית של ה- Code Civil, שנכנסה לתוקף בשנת 2016, המחילה הסדר של היתיישנות מהותית החוסמת תביעה; לסקירה של הסוגיה ראו Jean-Sébastien Borghetti "Prescription in Tort Law: France" 309, 311-312 Prescription in Tort Law ).

מסקנה זו השתית בית משפט קמא על לשון הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים, לפיה "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה". בית משפט קמא סבר כי מהמילים "לא ידון" והקביעה כי מועד תום מירוץ ההתיישנות הוא "שנתיים מיום המעשה ולא מהיום שבו נולדה עילת התביעה" מלמדים כי מדובר בהתיישנות מהותית.

כך, ההנמקות שהביאו את בית המשפט העליון לקביעה לפיה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק התובלה האוירית, התשכ"ב-962, היא הוראה של היתיישנות מהותית, היו נעוצות בלשון סעיף 29 לאמנת ורשה מיום 12.10.1929, שהוטמעה בסעיף 14 לחוק הישראלי תוך תירגומה לאמירה לפיה היא עוסקת ב"תקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק".

...

המסקנה מכל אלה היא כי אף שההסדר שנקבע בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים הוא הסדר התיישנות חריג וייחודי, יש לראותו כהסדר של התיישנות דיונית בדומה למרבית הוראות ההתיישנות במשפט הישראלי.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל לא נמצא שבית משפט קמא שגה עת דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות עילתה.

הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

טענות הנתבעת 3 הנתבעת 3 העלתה בכתב ההגנה ובסיכומיה מספר טענות מקדמיות שלהלן: אחת- היתיישנות התביעה בהתאם להלכה הפסוקה והאמנות שבדין הבנלאומי החלות על המקרה (אמנת ורשה ומונטריאול), ולפיהן זכות התביעה לפיצויים פוקעת בחלוף שנתיים ממועד ההגעה ליעד; ובעניינינו בשים לב למועד הגשת התביעה בחודש דצמבר 2016, 6 חודשים לאחר המועד להתיישנותה בחודש יולי 2016.

עיון בפסיקה מלמד, כי באותם מקרים בהם נפסקו פיצויים בגין עוגמת נפש, סכום הפיצויים עמד על אלפי שקלים, לכל היותר, כאשר אף קיימת פסיקה אחרת שהדעה בה היא שאין לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש, עת מוגשת תביעה על פי החוק שבדנן (לניתוח הפסיקה ראו: ת"ק 53591-01-15 גזאל נ' השטיח המעופף (21.7.15); רת"ק 35583-09-15 השטיח המעופף בע"מ נ' שאקר (ניתן ביום 4.2.16)).

...

בשים לב לכך, שנתור פעלה במקרה הנדון בשני כובעים, כמארגנת וכסיטונאית שירותי תיירות, היא תחוב יחד עם המארגן הנוסף -השטיח המעופף- ואונור, מפעילת הטיסה, בגין הפרת החובה הנ"ל. לסיכום פרק האחריות והחלוקה - לאור כל המקובץ לעיל, על יסוד הנתונים העובדתיים שהובאו בתיק דנן והמסקנות הנגזרות מנתונים אלה שפורטו בהרחבה דלעיל, לרבות האמור לעניין התנהלות הנתבעים והצד השלישי, אשר בשליטתם מצוי מלוא המידע הרלוונטי; בהינתן החיוב של מארגן ומפעיל הטיסה (כאשר בעניין מארגן ייתכנו מספר מארגנים לטיסה מסוימת), ובשים לכלל החובות המוטלות עפ"י החוק שהופרו ע"י הנתבעים, אני מוצאת לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בפיצוי התובעים שנקבע.

אשר לחלוקה הפנימית ביניהם, לאור הקביעה בדבר חלקו הנמוך יחסית של הנתבע 1; בהתחשב הקביעה כי הנתבעת 2 פעלה בנסיבות המקרה דנן ביותר מכובע אחד (מארגנת טיסה ונותנת שירותי תיירות); בהינתן זהות הנתבעת 3 כמפעילת טיסה, כהגדרת החוק, על כל החובות הכרוכות בכך, אני קובעת כי חלוקת האחריות בין הנתבעים 1-3 תהא באופן הבא: 10%, 60% ו- 30%, בהתאמה.

סוף דבר אני מורה על קבלת התביעה באופן חלקי.