התיישנות תביעה לסעד הצהרתי על בעלות במקרקעין

מבוא תביעה לסעד הצהרתי על בעלות בדירה בבית חנינה בירושלים.

כאשר הסעד המבוקש בתביעה הינו הצהרה על בעלות בנכס הניתן לרישום בלישכת רישום המקרקעין או על זכות חכירה לדורות הנתנת לרישום תחשב תביעה כ"תביעה הנוגעת למקרקעין".

סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בעניינינו היא 15 שנה, הואיל ומדובר במקרקעין שאינם מוסדרים ואין מחלוקת כי תובענה זו הוגשה בתוך פרק זמן זה, מתבקשת המסקנה שטרם חלף זמן ההתיישנות לתביעה זו, העומד על פרק זמן של 15 שנים.

...

דין טענת הנתבע להידחות.

סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בענייננו היא 15 שנה, הואיל ומדובר במקרקעין שאינם מוסדרים ואין מחלוקת כי תובענה זו הוגשה בתוך פרק זמן זה, מתבקשת המסקנה שטרם חלף זמן ההתיישנות לתביעה זו, העומד על פרק זמן של 15 שנים.

סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

בהתאם להחלטת בית המשפט הגיש שמעונוביץ', ביום 30.12.2020, את התביעה שבפני במסגרתה ביקש סעד הצהרתי לפיו יצהיר בית המשפט כי הוא "זכאי לרכוש מהחברה 231 מ"ר נוספים בגוש 6150 חלקה 210, וזאת בהתאם להסכם מיום 10.11.1965". מנגד, טענו הנתבעים מספר טענות סף, ובין היתר, כי יש לדחות את תביעתו של שמעונוביץ' מחמת היתיישנות ושיהוי בהגשתה, שכן מאז הקצאת השטח הנוסף לחברה בשנת 1993, חלפו כ-27 שנים.

עוד מוסיפים וטוענים, כי הליך הפרוק מרצון לא מנע משמעונוביץ' אפשרות להגיש תביעה עצמאית לסעד הצהרתי על זכאותו לרכוש חלק מן השטח הנוסף.

כך, למשל, בעיניין גסר הכירה חברתי, המשנָה לנשיא, מ' נאור, בתביעה שנשענה על זכות הקדימה המוקנית לבעל קרקע לרכוש את המקרקעין שהופקעו ממנו, מכוח סעיף 195(2) לחוק התיכנון והבניה, כ"תביעה במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, וזאת לנוכח מאפייניה הקנייניים של הזכות שנתבעה.

מבחינה זו עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית-המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, הוא היה זוכה בפסק-דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת היתיישנות קודם למועד זה מקום שטרם בשלה זכותו של בעל-דין לפנות לבית-המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (הדגשה שלי ר.ב.).

...

בהתאם להחלטת בית המשפט הגיש שמעונוביץ', ביום 30.12.2020, את התביעה שבפני במסגרתה ביקש סעד הצהרתי לפיו יצהיר בית המשפט כי הוא "זכאי לרכוש מהחברה 231 מ"ר נוספים בגוש 6150 חלקה 210, וזאת בהתאם להסכם מיום 10.11.1965". מנגד, טענו הנתבעים מספר טענות סף, ובין היתר, כי יש לדחות את תביעתו של שמעונוביץ' מחמת התיישנות ושיהוי בהגשתה, שכן מאז הקצאת השטח הנוסף לחברה בשנת 1993, חלפו כ-27 שנים.

. תביעה במקרקעין יכולה להתבסס על 'זכויות אובליגטוריות' ובלבד שהיא נועדה בסופו של דבר לשנות את מצב הזכויות הקנייניות ולא כאשר התביעה מתחילתה ועד סופה נשארת בתחום האובליגטורי".

כפי שצוין לעיל, שמעונוביץ אמנם הגיש ערעור על החלטת המפרק בתיק עש"א 4641-01-15 ובו דרש כי יוקצה לו השטח הנוסף במסגרת הליך הפירוק, אך בפסק הדין מיום 17.12.15 נדחה ערעורו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אין מנוס כי אם לקבוע שעילת תביעתו של שמעונוביץ התיישנה ועל כן לא נותר לי אלא לדחות את תביעתו.

בע"א 3260/11 ברכה נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (6.1.2015) (להלן: "עניין ברכה"), נקבע כדלקמן: "ההכרעה בשאלת סיווגה של תביעה: "במקרקעין", או "בשאינו מקרקעין", לעניין סעיף 5 לחוק ההתיישנות הקובע את "הזמן להתיישנותה" של תביעה שלא הוגשה עליה תובענה – תלויה "במהות עילת התובענה על-פי איפיונו של הסעד הנידרש" .

באשר לטענות אחרות של הנתבעים ובהן הטענה כי הסעד המבוקש על ידי התובע מופנה בין היתר לרשות הרושמת, קרי לישכת רישום המקרקעין, אשר לא צורפה כצד להליך, וכן כי מאחר שהמקרקעין טרם נרשמו על שם הנתבעים 2 ו- 3, ממילא לא ניתן לקבל את הסעד המבוקש, אני סבורה כי מאחר שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי להצהיר כי התובע הוא הבעלים של 2 דונם מתוך חלקה בת 15 דונם, אין בטענות האמורות כדי להביא לסילוק התביעה על הסף.

...

לטענת הנתבעים מדובר בזכות אובליגטורית ולא בזכות קניינית ועל כן חלה התיישנות של 7 שנים ומשכך יש לדחות את התביעה.

על כן, משעה שהמקרקעין הוסדרו בתוך תקופת ההתיישנות, וכאשר במועד הגשת התביעה היו המקרקעין מוסדרים, אני סבורה כי יש להחיל על העניין את תקופת ההתיישנות למקרקעין מוסדרים.

לאור כל האמור, הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות – נדחית.

באשר לטענות אחרות של הנתבעים ובהן הטענה כי הסעד המבוקש על ידי התובע מופנה בין היתר לרשות הרושמת, קרי לשכת רישום המקרקעין, אשר לא צורפה כצד להליך, וכן כי מאחר שהמקרקעין טרם נרשמו על שם הנתבעים 2 ו- 3, ממילא לא ניתן לקבל את הסעד המבוקש, אני סבורה כי מאחר שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי להצהיר כי התובע הוא הבעלים של 2 דונם מתוך חלקה בת 15 דונם, אין בטענות האמורות כדי להביא לסילוק התביעה על הסף.

בהערת אגב אציין, כי בכתב התביעה בפרק הסעדים סעיף 2 נכתב כאילו המקרקעין חולקו לתתי חלקות 1,2 וכי בגין אלה מבוקש סעד הצהרתי על בעלות (ראו גם סעיף 14 לתגובה).

שם, כידוע, נקבע כי בכל הנוגע למקרקעי ישראל, ההתיישנות לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות אינה עוד היתיישנות "רוכשת" המעניקה זכות בעלות בקרקע, אלא היתיישנות דיונית בלבד, המהוה הגנה מפני תביעה לסילוק יד, ללא זכות לרישום בטבו (ראו: עניין שבלי, בעמ' 87; גלעד, והדרת פני זקן, בעמ' 234; סנדי קדר "זמן של רוב, זמן של מיעוט: קרקע, לאום, ודיני ההתיישנות הרוכשת בישראל" עיוני משפט כא 665, 667-666 (1998) (להלן: "קדר").

...

לסיכום, כתב התביעה במקרה דנן לא העלה כל טענות יוצאות דופן או נסיבות חריגות ולא הצביע על הסכמה מפורשת שניתנה, אלא התייחס באורח די כללי לאוכלוסייה הבדואית שנטען כי החזיקה במקרקעין.

אם לא די באמור, טענות שבמהותן חזקה ושימוש, כלל אינן בסמכותו של בית המשפט המחוזי אלא של בית משפט השלום בלבד וככל שהתובעים סבורים, כי מגיע להם פיצוי כספי, הם ממילא לא העריכו אותו כלל (באופן שניתן לבחון האם לאור סכום התביעה הוא בסמכות ביה"מ שלום או מחוזי), וגם לא שילמו אגרה בגינו (אלא אך על סעד הצהרתי בלבד) וגם בשל כך דין התביעה להיות מסולקת.

וראו גם ע"א 199/82 יעקב סניטובסקי נ. חברת החשמל לישראל בע"מ. כן ראו בספרה של ד"ר נ' זלצמן "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי", עמודים 246-247, 105 (1991): "הכלל הוא, כי העובדה שבעל דין שכנגדו ניתן פסק הדין נקט בהליכי ערעור על פסק הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק הדין, נשוא הערעור, כמעשה בית דין לכל דבר וענין. משעמד פסק הדין במבחן הסופיות לצורך כלל ההשתק, יהווה מחסום דיוני, בין כהשתק עילה ובין כהשתק פלוגתא, בהתדיינות נוספת בין אותם צדדים, אפילו תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק הדין. כלל זה חל אפילו הורה בית המשפט, לבקשתו של בעל הדין המערער, על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן ההכרעה בערעור". לנוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה.

להלן נימוקי; התובע עתר לסעד הצהרתי על זכויותיו במקרקעין.

בע"א 2140/01 שלמה נחמיאס נ' נכסי בני מישפחת מושקוביץ בע"מ , נו(6) 481 (2002) קבע בית המשפט העליון: "סעד ההצהרה מקורו בדיני היושר. מאז קבלת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מתיישנת תביעה שביושר כדרך שמתיישנת תביעה שבדין, אך תביעה שביושר יכול שתדחה גם מחמת שהוי, אף אם תקופת השהוי קצרה מתקופת ההתיישנות (ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון). בית-המשפט יכול שישלול סעד הצהרתי מבעל-דין בטענת שהוי בהתקיים התנאים האלה: כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השהוי בהגשת התביעה וכאשר קופחו עקב השהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה. טעמים דומים עומדים בבסיסו של עיקרון ההתיישנות כפי שבא לידי ביטוי בחוק ההתיישנות". יצוין כי ביום 17.9.2018 נחתם חוזה להשבת המקרקעין ופיצויים כספיים בין הנתבעת לבין רמ"י. בנסיבות שבהן המקרקעין כבר הושבו לבעליהם, סעד הצהרתי שמשמעותו האופרטיבית היא אכיפה של חוזה מכר משנת 1977, אינו ישים.

...

יישום מבחנים אלה על ענייננו מוביל למסקנה כי לא חל כלל הגילוי המאוחר.

עם כל האמפטיה להליך השיקום שהתובע נזקק לו, הטענה כי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי בעקבות התאונה לא הוכחה בשום שלב, והיא נדחית בזה.

סוף דבר נוכח כל האמור, אני דוחה את התביעה.