התיישנות תביעה לחוב הלוואה וטענת זהות החייב

הנתבע 1 טען כי דין התביעה סילוק על הסף מחמת היתיישנות ושיהוי שכן המועד לתשלום ההלוואה על פי שטר החוב הוא 21.10.07 (ראו: סעיף 27 לכתב ההגנה מטעם הנתבע 1).

הנתבע 2 הכחיש את טענות התובע וטען כי מעולם לא חתם על שטר החוב, או קיבל את ההלוואה הנטענת או התחייב להשיבה.

אני אוציא את זה. אני אוציא את זה במקום" (תימלול הקלטה מיום 2.2.14 "אילן סיסו תשלום אלכס" , עמ' 1 שורות 13- 18) באותה הקלטה מבטיח התובע לנתבע 1 כי לפגישתם הבאה יביא עמו את שטר החוב עליו חתם הנתבע 1 (ראו: עמ' 2 לתימלול ההקלטה, שורה 7) ומדגיש בשנית כי על הנתבע 1 "לארגן" מספר תעודת הזהות של הנתבע 2 (ראו דברי התובע : עמ' 2 לתימלול ההקלטה הנ"ל, שורה 18 – "תארגן לי את (מספר) תעודת הזהות שלו המדוייק. בסדר?") ועולה השאלה – מדוע נזקק התובע נואשות למספר תעודת הזהות של הנתבע 2 כאשר באותה שיחה הוא מאשר כי בידו שטר החוב, אשר עליו, כביכול, חתום הנתבע 2 ומצוינת בו תעודת הזהות שלו, או לפחות - כך נטען בכתב התביעה! אמנם לא הוכח לפניי כי חתימתו של הנתבע 2 על שטר החוב זויפה או כי פרטיו הוספו למסמך בשלב מאוחר יותר, אי לכך אסתפק באמרה כי היתנהלות הנתבע 1 והתובע כפי שתוראה לעיל בכל הקשור למעורבות של הנתבע 2 באירועים המתוארים בתביעה, מאשרת את מסקנתי כי הנתבע 2 לא היה מעורב בנטילת ההלוואה ולא קיבל מאת התובע כספים ובהתאם דין התביעה נגדו להדחות.

ברוח דברים אלה נקבע בע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח', ע"י השופט ד' לוין בעמ' 317: "לא על נקל ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שהוי. כדי שייעשה כך, חייבים להתקיים תנאים מסוימים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואלה טעונים הוכחה, לפני שימצא בית המשפט יסוד לדחות תביעה מחמת שהוי...". עיון בתמלילי השיחות שצורפו לכתב התביעה מלמדים כי התובע דרש את תשלום החוב לפחות במועדים שבהם הוקלטו השיחות בין התובע לבין הנתבע 1 ( 7.7.10, 5.7.10, 3.7.11, 25.10.11, 18.10.12, 27.12.13, 2.2.14 ו- 1.4.14).

...

אני דוחה את בקשת התובע לחייב את הנתבע 1 בתשלום ריבית בשיעור 1.5% (בכלל או עבור כל חודש איחור בתשלום) או 18% מאחר ותנאי ההלוואה לא הוכחו – כפי שהרחבתי לעיל.

בנוסף, הנני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע החזר אגרה והוצאות משפט בסך 6,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 2 ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבע 2 ושכר טרחת עו"ד על סך 7,000 ₪.

לפניי תביעה קטנה על סך 15,000 ש"ח בגין הווצרותו של חוב במסגרת הליכי הוצאה לפועל שמקורו בהלוואה שלטענת התובע מעולם לא ניתנה לו. טענות התובע בכתב התביעה בשנת 2010 רשם בנק לאומי לישראל בע"מ ("הבנק") פעולה בנקאית של הלוואה בסך של 2,850 ש"ח. התובע טוען שמעולם לא לקח הלוואה זו ומאז ועד להגשת התביעה הוא היתנגד להלוואה.

תביעה כספית שהגיש התובע נגד הבנק (תא"מ 70788-10-18): ביום 29.10.2018 הגיש התובע תביעה כספית נגד הבנק במסגרתה העלה טענות זהות לטענות המועלות בתביעה קטנה זו. הבנק טען, כי ההחלטה בהתנגדות יוצרת מעשה בית דין.

טענת העידר עילה והתיישנות: בצד הטענות בכל הנוגע לחסימתו של התובע לברר את הטענות פעם נוספת, טען הבנק, כי התביעה אינה מגלה עילה, ונועדה לנסות לסכל גביית חוב פסוק וחלוט.

מדפי החשבון לא עולה, כי ההלוואה ניפרעה אלא להיפך – החשבון חויב בסכום הפיגורים נכון למועדים הרלבאנטיים.

...

טענות הבנק: בפתח הדברים טען הבנק, כי דינה של התביעה להידחות על הסף בשל קיומם של פסקי דין אשר הכריעו בטענות התובע ואשר יוצרים מעשה בית דין כנגד כל הטענות שמעלה התובע בתביעה שלפניי.

כלומר במועד הגשת תביעת הבנק לא נלקחה ההלוואה על ידי הבנק בחשבון; אולם מעיון בתדפיס התנועות (נספח 4 לתביעה) עולה, שההלוואה מעולם לא נפרעה על ידי התובע, ועל כן זמן קצר לאחר שהוגשה תביעת הבנק, באמצע חודש פברואר 2010, הועמדה ההלוואה לפירעון ועל כן היתה היתרה בחשבון הבנק היתה שוב שלילית בסך של 3,209 ש"ח. מכאן אני קובעת, כי בחודש אוקטובר 2009 הועמדה לתובע הלוואה לכיסוי היתרה השלילית ועל כן למשך פרק זמן קצר היתרה בחשבון היתה אכן חיובית, אך משעה שההלוואה לא נפרעה על ידי התובע, ומאחר שביום 17.2.2010 העמיד הבנק את ההלוואה לפירעון והיתרה בחשבון הפכה שלילית, שוב היה חוב בסך של 3,209 ש"ח (סכום העולה על הסכום שנתבע בתביעת הבנק).

על כן, מאחר שהשתכנעתי, כי התובע חייב לבנק כספים בגין יתרה שלילית בחשבון העו"ש שלו, וכי המסמכים מעידים על התנהלות תקינה של הבנק, אני דוחה את טענות התובע גם לגופן.

סוף דבר: התביעה נדחית.

לענין טענת ההתיישנות נטען, כי "זה שקר ושזכותו של נתבע לתבוע כימעט בכל זמן מה גם שהוגשה היתנגדות עוד בשנת 2010", וכי "הבנק לא היתייחס לטענה המרכזית שהיא מהות החוב וההלוואה לכאורה שהיא פיקטיבית ושקרית". עד למועד זה לא הוגשה תגובה לתשובה, ועל כן ניתנת בזאת החלטה בענין.

טענת המבקש כאילו המשיב המשיך לחייב את החשבון לטובת פקדון בעוד שהחשבון היה ביתרת 0 אינה עולה מדף החשבון, ההיפך הוא הנכון, החיוב לטובת פקדון בסך 1,000 ₪ הוחזר באותו יום.

11.3 אמנם, דחיה על הסף היא סעד קצוני שננקט במשורה ובנסיבות קיצוניות בלבד; ובית המשפט ינהג במשנה זהירות בעת הכרעה שכזו, אולם בנסיבות ענייננו, לאור זהות הצדדים בשני ההליכים; לאור זהות העילות; ולאחר שהטענות הנטענות בגדרה של התביעה שבפניי נטענו על ידי התובע במסגרת ההיתנגדות ונדחו לגופן, אין לי אלא לקבוע, כי מיתקיים מעשה בין דין, וכי בהתאם להוראות תקנה 101(א)(1), יש מקום לקבל את בקשת הבנק ולהורות על דחיית התביעה על הסף.

...

באותו מכתב גם ניתנה לו הצעת פשרה וארכה לתשלומה כנגד סגירת תיק ההוצל"פ. עולה מכל המקובץ כי המבקש הגיש את בקשתו באיחור ניכר, ללא טעם מוצדק ולא הציג כל הגנה כנגד התביעה בגין יתרת החוב שהשאיר בחשבונו מאז שנת 2009.

בקשות המבקש נדחות".

סוף דבר: אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

דחיית התביעה מחמת היתיישנות: הנתבע 3 טוען שיש לדחות את התביעה מחמת היתיישנות שכן ההלוואה ניתנה ביום 4.1.98, האב שילם את התשלום האחרון ב 4.9.00 (או בסמוך לכך) ומכאן שהתובעת היתה יכולה בהתאם להסכם ההלוואה, להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי לאחר אי תשלום של שלושה תשלומים רצופים, ומכאן שעילת התביעה נוצרה כבר בחודש 12/2000.

האחת היא שמועד הפירעון האחרון של ההלוואה נועד ליום 1.1.13 והתביעה הוגשה רק בחלוף ארבע שנים ממועד זה. מכאן שלטענת התובעת היא היתה יכולה להמתין עם פירעון מלוא ההלואה עד לשנת 2013 ולא היתה חייב להתחיל לגבות את החוב בשנת 2000.

כב' השופטת קרן אזולאי קבע בת"א 7579-04-16 כי בנסיבות דומות עד זהות, של אותם בני מישפחה, הערב היה ערב יחיד ומוגן כמשמעות מושג זה בסעיף 19 לחוק הערבות שכן ההלוואה הייתה לדיור וסכומה לא עלה על הסכום של 744,263.82 ₪.

...

אני דוחה את כל הטענות של הנתבע 3 בנוגע לגילוי נאות של תנאיי ההלוואה של אביו, שכן הנתבע 3 אישר בעדותו כי השתתף בישיבות שנגעו לכריתת הסכם ההלוואה וממילא גם הוא קיבל הלוואה בתנאים זהים, כך שהתנאים היו ידועים לו היטב.

כאמור דלעיל, כנגד החייב הוא הנתבע 1 לא ניתן פסק דין, ופסק דין זה דחה את התביעה נגדו, ולכן התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית.

מכאן שהתביעה כנגד כל הנתבעים נדחית.

לכתב התביעה צירף התובע שני נספחים הרלוואנטיים להלוואה הנטענת.

חרף זאת העלה בסיכומיו טענה כי נספח 2 לכתב התביעה הוא הודאה של הנתבע בזכות התובע לקבלת הכספים ומשכך, על פי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), יש להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.

אותו נספח בו אנו עוסקים, שתוכנו הוא כדלקמן, אינו נושא תאריך: "אני נחמיאס שלמה _____________ (מצוין מספר תעודת הזיהוי שלו- הח"מ) חייב למר אברהם אברהם סך של 25,000 ₪ כנגד 2 שקים שהוא מחזיק בידו.

אכן, עולות שאלות באשר לנסיבות משלוח המכתב, לרבות מחיקת המילה "חייב", אולם לאחר שמיעת עדויות הצדדים, בעיקר עדותו של הנתבע, לא ניתן לומר כי במכתב זה יש משום ההודאה הנדרשת לצורך החלת הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

שנית, לטענת התובע בתביעתו הנתבע ביקש הלוואה בסכום של 26,500 ₪ וכנגד זאת מסר שתי המחאות שערכן המצטבר הוא בסכום זה. מנגד, במכתב מצוין הסכום של 25,000 ₪ כחוב לכאורה, כנגד ההמחאות.

...

מעבר לצורך ובקצרת האומר, אציין כי גם לו הייתה נדחית טענת ההתיישנות, התביעה הייתה נדחית לגופה.

הכל מהכל מובילני לכדי מסקנה כי התובע לא הוכיח, לגוף העניין, את תביעתו ועל כן, גם לו נדרשתי ליתן פסק דין לגוף העניין, התביעה הייתה נדחית.

סיכום בהתחשב במכלול האמור התביעה נדחית.