תקנה 43 לתקנות, שכותרתה "דחיית תביעה במקרים מיוחדים", קובעת כי "בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, היתיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה".
צדה את עינַי הערתו של כבוד השופט יורם דנציגר באחת הפרשות, שעסקה בהחלטתו של בורר לידון בשאלה של היתיישנות בעיצומו של שלב-ההוכחות בתיק.
מה קבע השמאי? מומחה זה נתבקש לאמוד את שיעורם של "דמי שימוש ראויים" בחנות, בכל אחת מן השנים 2010, 2011 ו-2012 וכך הוא עשה (שתי הפסקאות הראשונות לחוות-דעתו מיום 30.9.2021).
תוך שימוש משולב ב"גישת-ההשוואה" וב"גישת-ההכנסות" – ובמלים פשוטות: בשקלולם יחד של נתוני-ההכנסות אשר התקבלו בנכס המסוים הזה וכן בנכסים דומים לו (לפי נתונים שפירסם אגף שומות מקרקעין במשרד-המשפטים וכן לפי נתוני-עיסקאות באיזור, שפירסמו רשות-המסים ואתר "יד 2") – העריך המומחה את דמי-השמוש הראויים בנכס, בכל אחת מן השנים 2012-2010, ב-8,000 ש"ח לחודש.
...
מכל מקום, במקרה שלפנַי לא שוכנעתי כי התקיימו נסיבות חריגות, המצדיקות ולו שקילה של דוקטרינה מעין זו. כתב-הגנתם של הנתבעים נוּסח והוגש בידיו של עורך-דין מייצג, שאת שירותיו שכרו הנתבעים.
כשהתברר שטענה זו מוטלת בספק – יותר מכך: מיד אסביר מדוע אינני מקבל טענה זו – אין זה הוגן להוציא את התובעים וידיהם על ראשם.
לפי תשובה אחרונה זו, ואני מקבל אותה כמשקפת את מצב-הדברים לאשורו, מוכנים התובעים וכך הם סיכמו את טענותיהם בפרשה זו, להכיר בכך שהחזקתם של הנתבעים בחנות הסתיימה ביום 1.5.2012.