התיישנות תביעה כנגד המדינה

במסגרת כתב ההגנה המתוקן טוען רשם המקרקעין כי יש לדחות את התביעה כנגדו, בסעיף 4 לכתב ההגנה המתוקן מתאר רשם המקרקעין אודות התביעה בבימ"ש שלום וגורס כי "במסגרתה דן בית המשפט באותו מקרה דנן ובאותן נסיבות. ביום 21.3.2016 ניתן פסק דין בתביעה הנוספת, המורה, בין היתר, לנתבעת 2, להשיב את התמורה החוזית ששולמה לה על פי הסכם המכר- 400,000 ₪, ובנוסף, את סכום הפצוי המוסכם, המופיע בהסכם המכר שעליו חתמו התובע ונתבעת 2". ובסעיף 6 נכתב כי "מדובר בתביעה לסעדים שונים בגין אותה מערכת עובדתית, אשר קיימת ביניהם סתירה מהותית הסותרת את ההנחה שעליה מבקש התובע להסתמך בתביעתו האחרת. היינו, בתביעה הראשונה מבקש התובע את השבת המצב לקדמותו, ובתביעה השנייה תובע את הרווח העתידי שיכול היה להפיק לטענתו אילו העסקה התבצעה. כמו כן, תביעה לסעדים שונים אשר קיימת ביניהם סתירה מהותית שכזו, משמעה תביעה כפל פיצוי על אותו נזק". בנוסף, מעלה רשם המקרקעין טענות מקדמיות וביניהן: היתיישנות התביעה כנגד המדינה; שהוי בהגשת התביעה (המדינה פעלה בהתאם להחלטה של גורם שפוטי); העדר עילה; העדר יריבות; חוסר תום לב ואי ניקיון כפיים; היזק ראייתי; השתק שפוטי.

...

עוד מציינת מלכה כי ישנם פערים לעניין הערכת שווי הנכס כמפורט בסעיפים 7-8 לבקשה, על כן סבורה מלכה כי יש לדחות את התביעה תוך חיוב בהוצאות ותשלום שכ"ט עו"ד. מנגד טוען רפאל כי אין לדחות את התביעה שבפניי "באופן אוטומטי"; כי לא ניתן לומר שכתב התביעה לא מראה עילת תביעה כנגד מלכה ויש לאפשר את שמיעת התביעה לגופה וניהול חקירות.

ראשית, ייאמר כי איני רואה עין בעין עם רפאל, באשר לטענה כי המדובר בתביעות נפרדות אשר יכולות להתקיים זו לצד זו. איני מקבלת את טענת רפאל לפיה כל שהתבקש בהליך בשלום הינו השבה – השבה אינה מתקיימת בחלל ריק כי אם זו נגזרת מביטול העסקה.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, התביעה דנן כנגד הנתבעת 2 (מלכה אברמוביץ) נדחית בזאת- בהתאם לתקנה 101(א)(3) לתקנות.

מכל הטעמים הללו, הנני מורה על מחיקת הנתבעת 2 מכתב התביעה.

התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

דיון והכרעה הבקשה לרשות ערעור שבפנינו מעוררת שאלה בדבר היתיישנות תביעת נזיקין נגד המדינה בגין עוגמת נפש שנגרמה למשיבים עקב העדר רישום ותעוד נסיבות מותו ומקום קבורתו של אחיהם בתחילת שנות ה- 50, ימי פרשת "ילדי תימן". מאחר ולשאלה זו השלכות החורגות מעניינם של הצדדים דנן, נוכח קיומן של תביעות נוספות תלויות ועומדות, ולאור קיומן של הכרעות סותרות של הערכאות דלמטה בנושא, החלטנו לידון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

...

ואולם, אף אם עילה שכזו הוכרה בעבר כעוולה מתמשכת (רע"א 4892/15 ‏המועצה הדתית עכו נ' חכון (16.8.2015)), סבורני, כשאני לעצמי, כי הדבר מעלה קושי אנליטי לא מבוטל.

סיכומו של עניין, המסקנה כי המדינה חבה באחריות נמשכת רק משום שלא איתרה את הקבר היא מוקשית, משום שכפי שהוסבר לעיל, הדבר למעשה מחייב את המדינה לא רק לחפש את הקבר, אלא גם למצוא אותו, שאחרת תמשיך לעוול לנצח.

מסקנה זו שגויה לשיטתי, משום שככלל, אי-איתור הקבר יכול שיהיה תוצאה של מעשה עוולתי, אך לא המעשה העוולתי עצמו.

בנסיבות אלה לא ניתן לייחס למשיבה חובה להמנע מהעלאת טענת היתיישנות העומדת לה על פי דין, ובודאי שאין מקום לטענה כי העלאת טענה מעין זו נגועה בחוסר תום-לב. לעניין זה יש לזכור כי על פי הנחיה 16.8 להנחיות פרקליט המדינה משנת 2003 רשאית המדינה להעלות טענת היתיישנות, והדבר אף מקדם את האינטרסים של הציבור ומונע את "הנזק לציבור העלול להגרם מוויתור על טענת היתיישנות כלפי תביעות נגד המדינה" (בג"צ 853/10 שדמות הדרום בע"מ נ' פרקליט מחוז דרום, מיום 27.7.10, בפיסקה 12 לפסק-הדין).

...

המסקנה מכל אלה היא כי אף שההסדר שנקבע בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים הוא הסדר התיישנות חריג וייחודי, יש לראותו כהסדר של התיישנות דיונית בדומה למרבית הוראות ההתיישנות במשפט הישראלי.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל לא נמצא שבית משפט קמא שגה עת דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות עילתה.

הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

בסעיף בסעיף 6 נכתב כי "מדובר בתביעה לסעדים שונים בגין אותה מערכת עובדתית, אשר קיימת ביניהם סתירה מהותית הסותרת את ההנחה שעליה מבקש התובע להסתמך בתביעתו האחרת. היינו, בתביעה הראשונה מבקש התובע את השבת המצב לקדמותו, ובתביעה השנייה תובע את הרווח העתידי שיכול היה להפיק לטענתו אילו העסקה התבצעה. כמו כן, תביעה לסעדים שונים אשר קיימת ביניהם סתירה מהותית שכזו, משמעה תביעה כפל פיצוי על אותו נזק". בנוסף, מעלה רשם המקרקעין טענות מקדמיות וביניהן: היתיישנות התביעה כנגד המדינה; שהוי בהגשת התביעה (המדינה פעלה בהתאם להחלטה של גורם שפוטי); העדר עילה; העדר יריבות; חוסר תום לב ואי ניקיון כפיים; היזק ראייתי; השתק שפוטי.

...

בהחלטתי הנ"ל קיבלתי את בקשתה של אברמוביץ מהטעמים המפורטים שם, וכן קבעתי כי יש לעכב את ההליכים כנגד יתר הנתבעים, וזאת בשל הליך תלוי ועומד אשר התנהל באותה עת בבית משפט השלום (ת"א 33139-10-15, להלן: "התביעה בשלום").

לפיכך, לטענתה, על התביעה נגדה להידחות בשל קיומו של מעשה בית דין או להימחק על הסף מחוסר עילה והעדר יריבות בשל היותה התביעה כלפיה טרדנית או קנטרנית.

ההכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות; בבקשות לסילוק על הסף; בתגובות; בפסק הדין בשלום; באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים, סבורה אני כי דין שתי הבקשות להתקבל והנני מורה על סילוק התביעה כנגד הנתבעים הנותרים על הסף, אנמק את טעמי.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, הנני מורה על סילוק התביעה על הסף כנגד הנתבעים.

בנוסף ולחלופין טוענת המדינה כי מדובר בארוע הנופל תחת ההגדרה של "פעולה מלחמתית", כעולה מההודעה לצדדים שלישיים ומכתב התביעה ומשכך עומדת למדינה גם החסינות הקבועה בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים ובהתאם לקבוע בסעיף 5(ב) לחוק יש לדחות את ההודעה על הסף בשלב זה. בכל הקשור לטענת ההתיישנות מוסיפה וטוענת המדינה, כי החוק קובע תקופת היתיישנות מקוצרת בתובענה נגד הצבא וכוחות בטחון אחרים הפועלים באיזור וכי לפי סעיף 1 לחוק מעשה כולל גם מחדל.

...

משהגעתי למסקנה כי ההודעות התיישנו, התייתר הצורך להכריע בטענה החלופית של המדינה בדבר חסינותה מחמת "פעולה מלחמתית". סעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריו המדינה) תשי"ב-1952 קובע כי "תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל (בסעיף זה – תובענה) תידון בכפוף להוראות סעיף זה". סעיף 5א(3) לחוק קובע: "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת הארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". בעניננו, עסקינן ב"תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל".

בהקשר זה, מקובלת עלי טענת המדינה לפיה ביסוד כל הטענות המופנות כלפיה במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים עומדת העילה כי יש להטיל על המדינה אחריות משלא מנעה, כמי שאמונה על הסדרת הבטחון והסדר באזור, את האירוע מושא התביעה שעניינו פעולה של מפגע שפעל ממניעים לאומניים.

מכאן שאין בידי לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש לבחון קודם האם עניננו נכנס בהגדרת "פעולה מלחמתית" ורק אם התשובה לכך חיובית יש לבחון האם חלה עליו ההתיישנות המקוצרת.

לפיכך, ההודעה שנשלחה לצדדים שלישיים נגד המדינה נדחית מחמת התיישנות.