התיישנות תביעה כנגד בנק באשמת חישוב ריבית שגוי

בית המשפט קיבל באופן מלא את טענות התביעה ביחס ליורם, מאחר שהוא לא התייצב לחקירה על תצהירו ואף לא הגיש סיכומים בכתב – וחייבו בהשבת 207,370 ש"ח. עוד נקבע כי ההסברים שספקו משה וזהבה ביחס לעובדה ששיקים של החברה הופקדו בחשבונותיהם, אינם משכנעים ונטענו בלא תימוכין כלשהם – ועל כן משה חויב להשיב 110,338 ש"ח וזהבה 9,921 ש"ח, הכל בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה המתוקן.

ועוד בקשר לשיקים נטען כי שגה בית המשפט בחישוב תקופת היתיישנות התביעה העיקרית – שהחלה למעשה ביום 1.5.1996 ולא ביום 1.1.1996 כפי שנקבע בפסק הדין – ועל כן יש להפחית מסכום החיוב בגין השיקים סך של 16,315 ש"ח. המערערות מוסיפות וטוענות כי נידרש היה לקבל את כל רכיבי התביעה שכנגד; ובתוך כך עומדות על כך שההלוואה של גילה לחברה, בסך 500,000 ש"ח, לא הושבה לה. כן נטען כי נידרש היה לקבוע שגילה השיבה לגבי 142,000 ש"ח במזומן; ועוד נטען כי לא היה מקום לדחות את התביעה נגד חיים, בסך 597,000 ש"ח, רק מן הטעם שהוא נפטר והתביעה שכנגד לא תוקנה באופן שיורשיו או עיזבונו יבואו תחתיו; וכי לכל הפחות נידרש היה לקזז סכום זה מהחיוב שהושת על גילה.

באשר לטענות המערערות כי נידרש היה לקבל את כל רכיבי התביעה שכנגד – לא ניתן לשעות לטענותיה של גילה כי היא החזירה כספים במזומן (142,000 ש"ח), מקום שאין ולו בדל ראיה שמעידה על כך; ואין כל הצדקה לקבל את יתר טענות המערערות בעיניין ה"הלוואה" (500,000 ש"ח) וההעברה הבנקאית לחיים (597,000 ש"ח) משנקבע כי ההלוואה הושבה לגילה, ובפרט מקום שעסקינן בסכומים שלכתחילה לא היו שייכים לגילה או לבנות והועברו להן מהחברה או מגבי.

ויובהר כי מהטעמים שפורטו, אף איני רואה מקום לפטור את המערערות מחובת ההשבה מטעמי "צדק" או בשל "אשם תורם" של גבי, שכלל לא הוכח.

...

עוד יוער בהקשר זה כי על פניו העובדה שרשות המיסים מצאה לחייב את גילה בתשלום מס בגין סכומים של החברה שנמצאו ב"כיסה", רק מחזקת את המסקנה שאליו הגיע בית המשפט המחוזי – כי גילה נטלה כספים שלא כדין מהחברה; ודומה כי לא בכדי קביעות אלה לא הוצגו לפני בית המשפט המחוזי על ידי המערערות.

מקובלת עליי קביעת בית המשפט כי מצופה היה מן הבנות, שהיו בגירות בעת הרלוונטית, לעקוב מעת לעת אחר מצב חשבון הבנק שלהן; והעובדה שארבעתן טוענות שהן לא עשו כן, אומרת דרשני.

עוד יצוין כי איני סבורה שניתן להסיק מכך שרשות המיסים לא מצאה לחייב את הבנות בתשלום מס, שאין להטיל עליהן אחריות במסגרת התביעה האזרחית; וכך במיוחד מקום ששיקולי רשות המיסים שלא לחייב את הבנות לא פורטו במסגרת השומה העדכנית והמסמכים הנלווים לה. סוף דבר אם תישמע דעתי הערעור יידחה, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יוותר על כנו.

2) הנתבעים הגישו נגד הבנק תביעה שכנגד בטענת רשלנות של הבנק, אשר גרמה להם לכאורה נזקים ממוניים כבדים.

9) לעניין התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים, בכל הנוגע לרכיביה שנוגעים לתקופה מעבר לשבע שנים, התביעה היתיישנה.

כך או אחרת, חוסר העקביות באופן חישוב החוב, רכיביו וגובהם, יקשה בהמשך על בירור גובה החוב האמיתי שייפסק, כפי שאעמוד על כך בהמשך.

38) לאחר שעיינתי בחומר הקיים בתיק והתרשמתי מעדויות הצדדים, ממכלול התמונה המצטיירת מחומר הראיות כפי שהוכח במשפט על-ידי הנתבעים, במרוצת השנים בהן היתנהל חשבון הבנק של החברה אצל התובע, ביצע נחמיה פעולות רבות בחשבון הבנק, ללא כל הרשאה לעשות כן, כאשר פקידי סניף הבנק סברו בטעות כי נחמיה הוא מרדכי.

85) לכך יש להוסיף, כי גם לו היה מקום לקבל את התביעה שכנגד, בין באופן מלא ובין באופן חלקי, נראה כי נסיבות היתנהלותו של מרדכי בחשבון הבנק במרוצת השנים, יכולה לבסס טענה ממשית של אשם תורם.

[8: ) מועד תצהירו הראשון של מנהל הסניף] [9: ) סעיף בכתב התביעה; סעיף 14 בתצהיר הראשון של מנהל הסניף] 2) בשל הקושי בבירור תמהיל הפעולות שנעשו בחשבון במשך השנים (אילו פעולות נעשו על-ידי החברה ושמשו אותה, ואילו פעולות נעשו על-ידי נחמיה ושמשו אותו), ובשים לב לחומרת מחדלו של התובע, צודק וראוי כי לחוב הנתבעים דלעיל (סעיף א'), יתוספו הפרישי הצמדה וריבית אך זאת לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, החל מיום 9.4.2014 ועד יום מתן פסק הדין.

...

88) על כן, משהגעתי לכלל מסקנה כי מצד אחד הוכח שחלק מרכיבי החוב לא נתבקשו על-ידי החברה (סכום ההלוואה וחלק מהתחייבויות כרטיסי האשראי), אך מצד שני, משהוכח כי חשבון החברה שימש גם אותה וגם את מרדכי באופן שוטף (משיכת שיקים, כרטיס אשראי שהיה בחזקת מרדכי, ועוד), ומצד שלישי, בהעדר תשתית נתונים ברורה ומדויקת ביחס לרכיבי החוב, נקבע בזאת כלהלן: 1) מסך יתרת החובה 158,380 ₪ (נכון ליום 9.4.2014)[footnoteRef:8], ינוכה סכום ההלוואה (70,000 ₪) בצירוף הריבית המצטברת לפי תנאי פתיחת החשבון כשהיא מחושבת מהיום שהועמדה לפירעון מלא בחשבון ועד יום 9.4.2014[footnoteRef:9]; להפרש ייקרא - חוב הנתבעים.

סיכום 92) התביעה של הבנק מתקבלת באופן חלקי.

93) התביעה שכנגד וההודעה לצד שלישי - נדחות.

בנוסף נטען, כי יש לזקוף את העידר הראיות והתיעוד בדבר ייפוי הכוח והאירועים השונים ואת העידר העדות מטעם מנהלת האיזור לחובת הבנק, כך שנטל ההוכחה הוא עליו, לאור העיקרון הבסיסי בדיני הנזיקין "הדבר מדבר בעדו". יוער, כי התובעת זנחה בסיכומיה את הטענה שהעלתה בכתב תביעתה לפיה החוב של אבי בחשבון 474657 גולגל לחשבון 551414 של התובעת, ולפיכך לא ראיתי לנכון להדרש לה. ראה ע"א 447/92 הנרי רוט נגד אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט (2) 102 שם קבע השופט שמגר כי: "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה". טענות הבנק לטענת הבנק, יש לדחות את התובענה, ולחילופין לקבל את ההודעה שהגיש כנגד הצד השלישי, אבי, בנה של התובעת, תוך חיובו וחיוב התובעת בהוצאות, לרבות שכר טירחת עו"ד. כטענת מסגרת טוען הבנק, כי הפעילות שביצעו התובעת ואבי – השקעה בשוק ההון – טומנת בחובה סיכוי לצד סיכון.

טוען הבנק, כי באשר לחשבון המשותף של התובעת עם אבי, היה על המומחה מטעם התובעת לכלול בחישוב הנזק לכל היותר מחצית מהנזק שניגרם בחשבון זה, נוכח העובדה כי אבי בעלים בחשבון זה. לדידו של הבנק, היה אף על המומחה מטעם התובעת להפחית בחישוב הנזק את מלוא סכום הנזק שניגרם בחשבון המשותף, שכן אבי איננו תובע בתביעה והוא היה רשאי לפעול כפי שפעל מכוח בעלותו בחשבון.

לחילופין נטען, כי לתובעת ישנו אשם תורם בשיעור של 100% או למצער בשיעור מכריע, שכן היא הסמכה את בנה לפעול, גיבתה באופן מלא כל פעולה שביצע ואף נטלה אשראים לצורך כך. הבנק מוסיף בזהירות, כי שמורה לו הזכות לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובעת (ככל שיפסק) את הסכומים שהיא תהיה חייבת לו במועד הקזוז בתוספת ריביות, הפרישי הצמדה והוצאות על סכום זה, וזאת מבלי לגרוע מכל זכות אחרת הקיימת לו. הבנק גם העלה מספר טענות סף: היתיישנות (ככל שעסקינן באירועים שקדמו ליום 23.2.2008) ושיהוי, והרחבה או שינוי חזית ביחס לטיעונים שונים שהעלו במסגרת תצהירי העדות הראשית, חוו"ד המומחה וסיכומיה.

...

שוכנעתי כי פעילותו של אבי בחשבונות התובעת היתה בהרשאה מלאה של התובעת ואלמלא ההפסדים שנצברו בחשבונות, לא היתה מוגשת תביעה זו. עיקר הפעילות שהיתה גם בבחינת פעילות שוטפת בחשבונות ולא חריגה, היתה פעילות בשוק ההון.

אלא, שלא זו בלבד שהתובעת לא עשתה כן (הבנק הוא שהודיע לה על טענותיו של אבי בנה לפיהן הוא איבד את כשירותו הנפשית), אלא שחרף בקשתו לא הוצגה לבנק תעודה רפואית המאשרת את טענתו של הבן, ואף הרשאתה לבנה לפעול בחשבונותיה בוטלה רק לאחר הפצרות הבנק כי תעשה כן. לאור המקובץ לעיל ברי כי לטענתה של התובעת בדבר חוסר השליטה בחשבונות אין יסוד לגופה ואין לה יסוד גם בהוראת הדין והפסיקה ודינה להידחות.

בהינתן תוצאה זו, נדחית גם הודעת צד ג' אשר נשלחה על ידי הבנק כנגד אבי.

הר נוף ניהל את המו"מ הן בעבורו והן בעבור המשיב,, כך שרשלנותו כלפי המשיב גדולה יותר מהרשלנות בעיניינו שלו ומגיעה לכדי אשם תורם של 100%.

המבקשים טוענים כי הלכה למעשה, טענת המשיב כי שילם סכום גבוה יותר מהסכום שיכול היה לשלם בעבור הקרקעות, הנה טענה שמהותה, טעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מקימה עילת תביעה כנגד מי מהם.

המשיב נפגש מספר פעמים עם מבקשים 1 ו- 2 ולבסוף העביר למבקשים 1 ו-2 את כספי ההשקעה אותם הפקיד לחשבון בנק כפי שהורו לו. המשיב טוען, כי דין הטענה לפגיעה בזכויות חוקתיות להדחות.

המשיב טוען, כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות עם שכלולה של הפרת החוזה ולא ביום כריתתו וכי המבקשים השיבו רק חלק מכספי ההשקעה וטרם השיבו את יתרת הכספים.

בכתב התביעה עותר המשיב כי ינתן פסק דין הצהרתי לפיו ההסכם בינו לבין המבקשים בטל ומבוטל בגין מצגי השוא והפרתו היסודית ע"י המבקשים; וכן לחייב את המבקשים להשיב לו את יתרת כספי קרן ההשעה בתוספת ריבית שנתית בשיעור של 10% כפי היתחייבותם; וכן לחייב את המבקשים לפצותו פיצויים בגין אובדן הזדמנויות/ אבדן רווחים/ עשיית עושר עושר ולא במשפט.

יפים לעניין זה הדברים בעיניין אילני:   "התביעה נגד מר אילני, ככל שהעובדות הנטענות בה יוכחו, היא בגדר המקרה הגרעיני בו עוסק סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הן לפי נוסחו הישן והן לפי נוסחו החדש – עיכוב בהגשת תביעה שעילתה תרמית עקב אי ידיעה סובייקטיבית על האירועים מושא התרמית. הטענות נגד מר אילני הן שהיה שלוחו של מר ברוך לעניין השקעת הכספים, וכי רימה אותו הן בעת רכישת מניות החברה והן בעת מימושן. ככל שיש ממש בטענות אלה, ובכך כמובן אין לטעת מסמרות בשלב זה, הרי שמרוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד בו הייתה למר ברוך "ידיעה ממשית וסובייקטיבית של אודות התרמית". לפי הנטען על ידי מר ברוך, מצב דברים זה נוצר רק בשנים 2017-2015, דהיינו לכל היותר שלוש שנים לפני הגשת התביעה.

...

כך למשל נפסק ברע"א 8076/16 ‏ ‏ יוסף בטאט נ' דיור ב.פ בע"מ (‏5.2.2017): "לא נראה כי דחיית הבקשה לסילוק על הסף משפיעה באופן ממשי על זכויות הצדדים או גורמת נזק של ממש שאינו ניתן לפיצוי בדמות פסיקת הוצאות או כל סעד אחר (רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק נפט בע"מ, פסקה 6 (21.3.2013)). אכן, קיים סיכוי כי יתברר בסופו של דבר שלא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה. ואולם, עצם הסיכון בניהול הליך משפטי ארוך אשר יתברר בדיעבד כהליך סרק, אינו שיקול בלעדי, והוא קיים למעשה כמעט בכל הליך. שיקול זה, "אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה" (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (20.5.2012); רע"א 7960/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' גולד, [פורסם בנבו] פסקה 6 (15.12.2014); רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 6 (21.3.2013)).

" אשר על כן, יש לדחות את הבקשה לסילוק התובענה על הסף ובכלל זה בטענות ההתיישנות והשיהוי, אשר יוכרעו לאחר שמיעת הטענות והראיות של הצדדים (ר' עניין נת"ע, בפסקה 15).

סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

בהפחתת הסכומים מהחשבון ובצרוף ריבית משפטית עד ליום הכנוס טען הנושה בהתאם לחישוב שצירף שהחוב עומד על סך של 359,831.70 ₪.

הנאמן שלח את מכתבו של הבנק לב"כ המערערים ולאחר קבלת תגובתה, החליט לקבל את תביעת החוב על סך של 496,624.18 ₪ ואולם בהמשך תיקן את האישור והבהיר שהסכום נבע מחישובים עצמאיים שביצע ויש לאשר את תביעת החוב כפי שהוגשה על סך של 486,624 ₪ (פרוטוקול דיון מתאריך 16/2/22, עמ' 21 שורה 30).

הנאמן הוסיף עוד שב"כ העזבון טענה טענות כלליות נגד הנושה והחוב בשל הזמן הרב שחלף, למרות שהדבר אינו באשמת הנושה ואולם לא הסבירה מדוע מצדיק הזמן הרב את דחייתה של תביעת החוב, מה גם שלא כפרה בקיומו של החוב ולא ניסתה להיתמודד עם דפי החשבון המצביעים על קיומו.

בתגובתם חזרו הנאמנים על כך שנפלה טעות בהכרעה ויש לאשר לנושה סכום של 486,624 ₪, המהוה את מלוא סכום תביעת החוב.

על אף האמור, התיק נותר תלוי ועומד ומשחודשו הדיונים בו ושוחזרו המסמכים, נחה דעתי באמת המידה הנדרשת בהליך האזרחי שהוכח קיומה של תביעת חוב שאבדה, הוכח החוב הנטען וכן, בנסיבות שהתבררו, כאשר מסתבר שלעיזבון קיימים נכסים שניתן להפרע מהם, אין בחלוף הזמן כדי להביא למסקנה שהחוב התיישן או שלא ראוי לאוכפו וזאת גם את תיתקבל הטענה שהיה ראוי לטפל בתיק במועד מוקדם יותר.

...

חלוף הזמן לטענת המערערים, חלוף הזמן מביא לידי מסקנה שיש לבטל את הכרעת הנאמנים, שכן הנושה מחל על חובו, מה גם שהותרת ההליך תלוי ועומד כל כך הרבה שנים ללא מעש, מצדיקה ביטול החובות בין מחמת התיישנות ובין מחמת שיהוי.

סוף דבר לאחר שקילת מלוא טענות הצדדים, המסקנה המתבקשת הינה שהכרעת הנאמנים מאוזנת ואין יסוד להתערב בה. הערעור נדחה.

המערערים ישלמו את הוצאות הנאמנים והנושה בסך 2,000 ₪ כל אחד (2,000 ₪ שני הנאמנים ו- 2,000 ₪ הבנק).