התיישנות תביעה בעשיית עושר

הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אשר הפכה זכות בעלת מימד חוקתי (ראה פרשת תלמוד תורה כללי וישיבת עץ חיים, שם) ועם התודעה כי מרוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההיתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההיתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה.

עילת התביעה – עשיית עושר ולא במשפט התובע עותר, כאמור, להשבת כספים על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט בעוד שהנתבעת טוענת כי הכספים הגיעו לידיה כדין ועל התובע לידרוש אותם מהבנק שטעה והתרשל בהעברת הכספים.

...

סיכומו של דבר, המקרה הנדון כאן נופל לגדר המקרים הפשוטים דווקא, שבהם קיבל האחד כספו של האחר, ללא עילה שבדין, מחמת טעות.

סוף דבר התובע הגיש תביעתו על פי הערכת סכום ההשבה לה הוא זכאי בסך של 20,000 ₪, תוך שהוא מתייחס לכל החיובים החל מתחילתם בשנת 2001.

לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 17,400 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 4,072 ₪, ובצירוף הוצאות משפט בסך 750 ₪.

ס"ק (א)(1) עניינו: "אדם שיש לו עילה בתביעה או בעיניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה". למבקש, הטוען כי המשיבה מנסה לגבות ממנו חוב, הגם שהחוב כבר התיישן, עילת תביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

...

ובהמשך, שם, בפיסקה 12: "על-יסוד האמור, אין מקום לקבל את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, וזאת אף מבלי להכריע בטענות הפרטניות שהעלה המבקש בדבר התיישנות החוב; ואף ללא צורך לדון בשאלה העקרונית, האם המשיבה אכן גובה כעניין שבשיטה חובות לאחר תקופת התיישנותם, ומה מקור סמכותה לעשות כן. כעולה מהמקובץ לעיל, אף שלכאורה מדובר בשאלה מהותית של משפט – היא אינה יכולה להיות משותפת לחברי קבוצה כלשהי, הואיל והיא מבוססת על טענת התיישנות, אשר הִנה תלוית נסיבות פרטניות ביחס לכל נישום ונישום". קט"ז. עוד אני מפנה לת"צ (מחוזי נצרת) 820-05-13 מושאשווילי נגד עיריית נצרת עלית, (מיום 3.7.14), בפיסקה 51: "בסיכומה של נקודה זו, עולה כי מחד, עומדת ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין נסייר ומאידך, דומה שהצדדים אינם חלוקים לגבי הכללים החלים על גביית חובות שהתיישנו, אלא לגופן של הנסיבות הפרטניות של המבקשת.

ובפיסקה 52, שם: "כל הטעמים המפורטים לעיל, מוליכים אותי לכלל מסקנה כי לא קיים מנגנון שיאפשר איתור של חברי הקבוצה באופן יעיל. בהתאמה, סבורני כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין". קי"ז. הגם שאינני מקבל את טענתה של המשיבה, לפיה אין יסוד סביר שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת (סעיף 8(א)(3) של חוק תובענות ייצוגיות), כמו גם את הטענה שעניינם של כלל חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בתום לב (סעיף 8(א)(4) של חוק תובענות ייצוגיות), אין בכך כדי לסייע בידי המבקש, שהרי על מנת לאשר ניהול תובענה כתובענה ייצוגית, חייבים להתקיים כל התנאים שבסעיף 8 של חוק תובענות ייצוגיות, וכפי שהצבעתי על כך, התנאים שבסעיף 8(א)(1) + 8(א)(2) של החוק הנ"ל, אינם מתקיימים, ולכן לא ניתן לאשר את ניהול התובענה, כתובענה ייצוגית.

קי"ח. על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

באשר לבקשה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת היתיישנות: 1) עילות התביעה בגין גרימת שקר במפגיע ובגין הוצאת לשון הרע – התיישנו ויש למוחקן מכתב התביעה; 2) עילות התביעה בגין עוולת הרשלנות, עוולה חוקתית-מנהלית, עוולת נגישה ועוולה של הפרת חוק ההגבלים העיסקיים – שאלת ההתיישנות לגביהן תוכרע במסגרת פסק הדין שיינתן בתובענה; 3) עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט טרם היתיישנה במועד הגשתה של התביעה דנן.

...

בנסיבות אלה, אני סבור כי הדין, כמו גם תחושת הצדק, מחייבים כי סכום הערובה יהיה מידתי, ואף נמוך באופן יחסי בהתחשב בסכום התביעה, כך שיהיה ניתן לאזן בין האינטרס של התובע לממש זכותו לפנות לערכאות לבין האינטרס של המבקשים (הנתבעים 4-7) לשיפוי, ולו חלקי, על הוצאותיהם במקרה שתביעתו של המשיב כנגדם תידחה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל – הנני מורה בזאת כדלקמן: דין הבקשה לסילוקה על הסף של התביעה מחמת העדר עילה והעדר יריבות – להידחות.

כפי שכבר פורט לעיל הנני מורה בזאת כי המשיב יפקיד סך של 25,000 ₪ כערובה לתשלום הוצאות המבקשים, או ימציא ערבות בנקאית צמודת מדד על סכום זה, בתוך 60 (שישים) ימים ממועד מתן החלטה זו. בנסיבות העניין, ובהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להטיל הוצאות על מי מבין הצדדים לבקשה זו. ניתנה היום, כ"ו סיון תשע"ג, 04 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

בית המשפט קמא דחה את העירעור בקובעו כי יש להבחין בין עילת תביעה שעניינה הפרת חוזה, ואז יש מקום לטענה לפיה מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות הוא רגע הידיעה אודות הכוונה להפר את החוזה, לבין עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, אשר מתגבשת רק לאחר שנעשתה פעולת ההתעשרות (בנסיבות העניין – תשלום סכום שאדם אחר היה חייב לשלם).

...

לאחר העיון בבקשה ובתשובה, כמו גם בחומרים שצורפו להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נוכח דברים אלו, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית גם בקשת עיכוב הביצוע אותה הגישו המבקשים.

התביעה נתמכת בעילת עשיית עושר ולא במשפט ועל כן יש לשפותה בגובה זכויותיה שהתיישנו לכאורה ומכאן מתייתר הצורך לתקן את כתב התביעה בשלב מקדמי זה. הנתבעת מיתנהלת בהעדר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב. דיון והכרעה: המסגרת החוקית המתוה את עקרונות ההתיישנות מעוגנת בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות).

...

בבר"ע (ארצי) 39621-12-20‏ אקסלנס נשואה גמל בע"מ - אשר סנדרס, 2.5.21 נקבע, כי "לענין השלב בו יש להכריע בטענת ההתיישנות, ברע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א.לוי השקעות ובניין בע"מ (2.12.20) [פורסם בנבו] (להלן – עניין דיסקונט), נדרש בית המשפט העליון לשאלה זו. נקבע כי ככלל, הנחת המוצא היא כי טענת התיישנות תידון כטענה מקדמית. זאת, למעט במקרים בהם ההכרעה בטענת ההתיישנות מחייבת בירור עובדתי אשר חופף, או שעשוי להיות חופף, לבירור העובדתי שייעשה ממילא במסגרת הדיון בתביעה לגופה, שאז קיימים אינטרסים המצדיקים את דחיית ההכרעה בסוגיית ההתיישנות עד לבירור התביעה". לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה ושקלנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה כבר בשלב זה ונפרט.

לנוכח כל האמור לעיל מצאנו לקבוע, כי תביעות התובעת לפיצויי הלנת שכר בגין תשלום שכר החודש האחרון ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנו שכן התביעה הוגשה למעלה משנה לאחר שנולדה עילת התובענה (כאמור לעיל, אף אם תתקבל טענת התובעת לתחולת הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות חלפה שנה ממועד משלוח מכתב ההתראה ועד למועד הגשת כתב התביעה) ומשכך רכיבי התביעה האמורים נמחקים.

סוף דבר: רכיבי התביעה שעניינם פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים נמחקים.