לטענת אריאלה עופר הפר את הסכם ההלוואה, משהשיב רק חלק מסכום ההלוואה, ויש לחייבו בתשלום יתרת סכום ההלוואה - סך של 150,0000 ש"ח, ובתוספת ריבית והצמדה עד למועד הגשת התביעה, סך של 214,000 ש"ח.
עוד מבקשת אריאלה כי בית המשפט יפסוק פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שניגרם לה, מכוח הסמכות שבסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ובנוסף טוענת היא כי עופר ביצע כלפיה עוולה של תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
בנוסף הגישה אריאלה את הסכם הגירושין בין עופר לשמרית, ואת כתב ההגנה שהגיש עופר בתביעת המזונות.
אריאלה לא ציינה בעדותה מה היה פער הזמנים בין אותה שיחה נטענת לבין העברת הסכום של 200,000 ש"ח, אולם היות שהתביעה הוגשה שבע שנים פחות יום ממועד ההעברה האמור (ההעברה בוצעה ביום 8.12.2008, והתביעה הוגשה ביום 7.12.2015), הרי שאלא אם השיחה נערכה ביום ההעברה או יום קודם לכן, נראה כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.
...
דיון והכרעה
כפי שפירטתי לעיל, לטענתו של הנתבע-עופר יש לדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנות, ולגופה.
בכל הנוגע להודעה לצד שלישי אציין כי מקובלת עלי טענתו (החלופית) של עופר כי לו התביעה היתה מתקבלת, והיה נקבע כי אריאלה נתנה לעופר הלוואה אותה יש להשיב, היה מקום לחייב את שמרית במחצית הסכום.
בעניין זה מקובלת עליי טענת בא-כוחו של עופר בסיכומיו, אשר הפנה לכך שלטענת אריאלה מדובר בסכום כספי שניתן למטרה קונקרטית (ואין מדובר בהלוואה נטענת רגילה אשר לא נקבע בה מועד פירעון, למועד בו נולדת עילת התביעה בהלוואה כאמור ראו: ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel british bank, פ"ד מד(2) 265 (1990); ת"א (מחוזי ירושלים) 18365-02-13 גבאי נ' נתנזון (9.5.2018)).
מכל מקום, כאמור לעיל נוכח המסקנה אליה הגעתי בתביעה לגופה, איני נדרשת לקבוע מסמרות בעניין זה.
סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה נדחית.