לטענת התובע, היתנהלותה של הנתבעת עת ביקשה ממנו כי ימתין לתוצאות ההליך במוסד לביטוח לאומי ולאחר שקבלה את התוצאות מהמוסד לביטוח לאומי היא דחתה את דרישתו בשל היתיישנות מהוה משום הטעה ומצג שוא ומגיעה לכדי חוסר תום לב.
עוד טוען התובע כי בהתאם לתנאי הפוליסה שרכש מהנתבעת, נרשם בבירור כי רופא מטעם החברה (הכוונה לנתבעת), הוא זה אשר יקבע את שיעור הנכות הצמיתה שבגינה יקבל התובע פיצוי, ומשלא עשתה כן הנתבעת, הרי שהנתבעת התרשלה כלפיו באי הפנייתו לבדיקת רופא החברה ובמקום זאת ביקשה ממנו פרוטוקול הועדה של המל"ל.
בנוסף, טוען התובע כי הפוליסה מיועדת לפצות אותו בגין נכות מוחלטת תמידית או בגין נכות חלקית תמידית עקב תאונה, כך שלטעמו, גם בהתאם לתנאי הפוליסה מירוץ ההתיישנות מתחיל מיום קביעת הנכות התמידית ולא מיום התאונה.
מכאן, ולשיטת התובע, נכותו התגבשה לכל המוקדם ביום 16/12/2013 – המועד שבו נקבעה נכותו הצמיתה ע"י המל"ל.
הנתבעת מנגד, מפנה להוראות סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, גם לפני תיקון 6 לחוק חוזה ביטוח וגם אחרי התיקון, ומציינת כי תיקון 6 הנ"ל אינו חל על התובע, שכן הוא ניכנס לתוקפו רק ביום 18/3/2014 לאחר שכבר היתיישנה תביעת התובע.
...
בנקודה זו, סבורני כי אין לקבל את טענות התובע, שכן בכל פניותיה של הנתבעת, היא עמדה בחובת הגילוי לעניין מועד התיישנות התביעה.
אשר על כן, אני דוחה את טענות התובע שלפיהן התנהלות הנתבעת מלמדת על הסכמתה להארכת תקופת ההתיישנות.
סוף דבר
אשר על כן, התביעה נדחית.
