התיישנות ערבות על שטר משכנתא

לפי כתב-התביעה, נחזה כי חתימת התובעים על שטר-המשכנתא אומתה על-ידי הנתבע 1, עו"ד שלומי ארז (להלן: "הנתבע 1"), וכן נחזה כי חתימתם על ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר אומתה על-ידי הנתבע 2, עו"ד רוני הראלי (להלן: "הנתבע 2").

עוד לחלופין – ככל שתביעת הנתבע 3 בהליך זה תיתקבל, במלואה או בחלקה, יש לחייב את הנתבעים 2-1, יחד ולחוד, לשלם לנתבע 3 כל סכום כספי שבית המשפט הנכבד יפסוק ככזה שהתובעים חייבים לנתבע 3 מכוח ערבותם הנטענת והמוכחשת, וזאת על מנת למנוע את מימוש שטר המשכנתא; אשר לסעד הכספי יצוין כי התובעים ביקשו בפתח כתב-התביעה המתוקן להעמידו על סך של 1.5 מיליון ₪, כאמור בבקשה המקורית, והפעם גם פירטו את הסכום המלא בצרוף הפרישי הצמדה וריבית (2,059,616 ₪).

למותר לציין בהקשר זה כי תקוותם של התובעים שהליך הגישור יביא לסיום המחלוקות בין הצדדים, כמו גם תובנות מאוחרות של בא-כוחם (כמצוטט לעיל), אינן מהוות, כשלעצמן, סיבה ראויה לקבלת הבקשה בשלב מאוחר זה. אכן, במלוא הזהירות המתבקשת, קשה להשתחרר מן הרושם כי מטרת הבקשה לעכב ולסבך את ההליך וייתכן שאף להקל על התובעים בסוגיות מקדמיות כגון סמכות עניינית, גובה האגרה, היתיישנות וכיו"ב – כל זאת, בפרט על רקע העובדה כי בית-המשפט הצביע בדיוני קדם-המשפט בפני התובעים על הקשיים הלכאוריים הרבים שמעוררת תובענתם.

...

יצוין כי התובעים ביקשו למחוק את הבקשה המקורית ללא צו להוצאות ובא-כוחם ציין כי הגיע "למסקנה כי אין די בתיקון שהתבקש וכי מהתיקון המבוקש וכן מהעובדות והטיעונים בכתב התביעה, נובעים סעדים נוספים הכרחיים שיש צורך לכלול אותם בכתב התביעה המתוקן וזאת על מנת שכלל הסוגיות שבמחלוקת שבין הצדדים יקבלו מענה במסגרת הליך משפטי אחד ותוך שסוגיית ההוצאות תישקל בסוף ההליך". עוד טענו התובעים כי "מדובר בתיקון מצומצם של כתב התביעה". לגופו של עניין עתרו התובעים להוספת הסעדים החלופיים הבאים לכתב-התביעה: לחילופין, למען הזהירות, ככל שהסעדים ההצהרתיים בסעיפים א-ג לכתב בתביעה לא יתקבלו ו/או ככל שבית המשפט הנכבד יקבל את הסעדים המנויים בתביעת [הנתבע 3 והתובע שכנגד – א.ל.ע.], כולם או חלקם, מתבקש בית המשפט הנכבד להצהיר, כי הנתבעים 3-1 ו/או מי מהם, התרשלו ו/או הפרו את החובות המוטלות עליהם בדין ביצירת המשכנתא ו/או בדרך מימושה וכי יש לייחס להם אשם תורם של 100% באופן שהנתבע אינו זכאי למימוש המשכנתא הנטענת; לחלופי חילופין – למען משנה זהירות – בשל התרשלות והפרת החובות המוטלות על הנתבעים 3-1 או מי מהם בדין וכן בשל מעשיהם ו/או מחדליהם, אזי להצהיר כי המשכנתא הנטענת מבטיחה ערבות בסכום מופחת משמעותית מהסכום הנקוב בשטר המשכנתא, ע"פ שיקול דעתו של בית המשפט הנכבד בהתאם למידת הרשלנות ו/או האשם התורם ו/או היקף ההפרות אשר ייוחסו לנתבעים 3-1 ובכלל זה בשים לב לכך שלמעלה מ-10 שנים(!) נמנע הנתבע 3 מלנקוט בהליך משפטי מתאים למימוש המשכון הנטען.

ברם, כאמור, אני סבורה כי ממילא לא נדרש תיקון כתב-התביעה כדי לדון בשאלות אלה (בא-כוח התובעים עצמו ציין לגבי סעיף 122 כי הוא מבקש להוסיפו על אף שגם לשיטתו מדובר בטענה משפטית גרידא - ראו סעיף 6 לבקשה המתוקנת; כמו כן ראו את סעיף 10 לכתב-התביעה, שכבר צוטט לעיל, בו הופנו אמנם לנתבעים טענות בדבר הפרת חובות הגילוי והנאמנות ולא צוינה הטענה בדבר התרשלותם, אך בה בעת נאמר כי חובות הגילוי והנאמנות פורטו "בין היתר" – "הנתבעים 1-2 הפרו, בין היתר, את חובות הגילוי והנאמנות בצורה בוטה").

סוף דבר מכלל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

החלטתי בנוגע לזימון העדים תישלח בנפרד בהקדם (ת.פ. 1.9.22.

ביום 14.2.2005 הגיש המערער תביעה למתן חשבונות נגד הבנק, בה ביקש כי יימסרו לו כתבי ערבויות ושטרי משכנתא על נכסיו, המצויים ברשות הבנק (ת.א. 15714/05).

לא ניתן להיתעלם גם מכך שתביעת הבנק כנגד המערער שהתבססה על ערבות המערער נדחתה על הסף מחמת היתיישנות (ובכך הושג גם איזון ששתי התביעות נדחו מחמת היתיישנות ) ובאותה מידה יכל גם הבנק לטעון בתביעתו כנגד המערער שמדובר בעוולה נזיקית נמשכת שהמערער עוול כנגד הבנק ולכן אין היתיישנות ולמעשה ניתן יהיה לעטוף כל תביעה באיצטלה נזיקית ולטעון שאין היתיישנות שכן מדובר בעוולה נמשכת.

...

סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, דין הערעור להדחות.

המערער ישלם לבנק את הוצאות הערעור בסך 23,600 ₪.

לכן, ישנה חשיבות רבה לאבחן בין נזק מתמשך שמקורו במעשה עוולה נקודתי חד פעמי ,כמו במקרה דנן לפי הנטען בתביעה, עוולה שהינה למעשה גם עוולה חוזית במהותה, לעומת עוולה נמשכת של אירוע מתמשך המוליד עילות תביעה חדשות בזו אחר זו ,כשבמסגרת הנסיבות העובדתיות דנן, כפי שנסקרו על ידי חברי השופט ברנר וכן משיקולי מדיניות משפטית , אני סבור שדחיית התביעה על הסף הינה התוצאה הראויה והמאוזנת.

ביום 6.3.07 חתמו גרינברג ואישתו על שטר משכנתא ראשונה לשיעבוד דירתם להבטחת תשלום החוב.

אנו ערים לתחושת אי הנוחות עקב כך ששביט אינו נושא בחלקו בערבות, ואולם נוכח טענת ההתיישנות שהעלה שביט והעובדה שזייפר ישן על זכויותיו, אין מנוס מתוצאה זו. בנסיבות העניין, כאשר תביעתו של זייפר נגד שביט נדחתה מחמת היתיישנות, לא ראינו לעשות צו להוצאות בעירעור.

...

לא מצאנו ממש בבקשה.

סוף דבר אנו מקבלים את הערעור לגבי טענת ההתיישנות וקובעים כי התביעה נגד שביט – נדחית.

אנו ערים לתחושת אי הנוחות עקב כך ששביט אינו נושא בחלקו בערבות, ואולם נוכח טענת ההתיישנות שהעלה שביט והעובדה שזייפר ישן על זכויותיו, אין מנוס מתוצאה זו. בנסיבות העניין, כאשר תביעתו של זייפר נגד שביט נדחתה מחמת התיישנות, לא ראינו לעשות צו להוצאות בערעור.

עוד נטען על ידי התובעים כי ההורים הם בגדר "ערב יחיד" על פי חוק הערבות תשכ"ח-1967, ומכאן שהבנק לא היה רשאי להחתימם על ערבות בלתי מוגבלת בסכום כשטר המשכנתא שעליו הוחתמו; וכי מכל מקום הבנק הפר את חובות הגילוי החלות עליו מכוח חוק זה, ועל כן הם פטורים מקיום הערבות.

הנתבעים טוענים, קודם לכל, להתיישנות התביעה וכי דינה דחיה בשל כך. זאת שעה שהתביעה נסבה על טענות התובעים בדבר תחולתו של שטר המשכנתא משנת 1994, ועל תחולתם ותוקפם של הסדר הפריסה ושטר המשכנתא משנת 1996; כאשר גם בהליכי מימוש המשכנתא בהוצאה לפועל נקט הבנק לראשונה כבר בשנת 1996.

...

כך משום שערבות מעין זאת, גם אם אינה בסכום קצוב, בכל מקרה מוגבלת לשווי הנכס הממושכן: "כאשר בעל נכס ממשכן את הנכס להבטחת חיובו של אחר, הרי רק הנכס הממושכן משמש לגביית החוב, כלומר כפיפותו של הממשכן לנושה מוגבלת לנכס הממושכן, ואין לנושה אפשרות להיפרע מן הממשכן בדרך אחרת. התוצאה היא כי מן ההיבט של דיני הערבות, 'ערבותו' של ממשכן היא מלכתחילה מוגבלת לערך הנכס הממושכן, הגם שסכום החיוב אינו נקוב בהסכם המישכון." [ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(1) 364, 374 (2002)].

סוף דבר לא קמה זכותם של התובעים לאיזה מהסעדים ההצהרתיים שלהם עתרו באשר התביעה התיישנה; וגם אלמלא כן, אף לגופה אין בעובדות כפי שנתבררו כדי להצמיח לתובעים זכות לאיזה מהסעדים הנתבעים.

לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות בסך 15,000 ש"ח ובסה"כ 30,000 ש”ח. ניתן היום, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.

להבטחת פרעון ההלוואה חתם פאוזי על שטר משכנתה מדרגה ראשונה על המקרקעין הידועים כגוש 18787 חלקה 5, באבו סנאן שבבעלותו.

עקב חוסר יכולת משלב לפרוע את חובה לסיאט באותה עת והצורך להגדיל את האשראי מסיאט הן בדרך של ניכיון שיקים והן בהלוואה, חתמו סיף ופאוזי, כל אחד בנפרד על כתבי ערבות מתמדת לקיום התחייבויות החברה מוגבלת עד לסך 3,000,000 ₪ לפקודת סיאט וכן על שטרי חוב.

עוד יש להוסיף כי סעיף 20 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע בהאי לישנא :" נושה שיש לו על חובו עירבון, משכנתה, מישכון או שיעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו להפרע מן השיעבוד" – כך שוודאי לא יכולה להיטען טענת היתיישנות ביחס למשכנתה.

...

סוף דבר החברה ופאוזי לא עמדו בהחזרים בסכומים והמועדים שהוסכמו.

ביחס לסכומים אותם חבים הנתבעים, אני מקבלת את עדות סודי וחוות הדעת של סיאט שלא נסתרה.

אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים 1-3 יחד ולחוד (החברה והערבים) לשלם לתובעת/סיאט סך 4,660,754 ₪ (הסכום שהופחת לצרכי אגרה ומחמת היעדר סיכויי גבייה לסכום הראלי).