התיישנות עבירות בטיחות בעבודה

העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום הן עבירות בטיחות בעבודה, כמפורט בסעיפים 80, 191 ו-225 לפקודת הביטחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל -1970, ובתקנות 186 (א) ו- 163 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח -1988.

מדברי המבוא להנחיית היועמ"ש, שצוטטו לעיל, עולה, כי טעמים דומים, הם אף אלה העומדים בבסיס הנחייה זו. העולה מהמקובץ, כי אף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטאטוטורית של העבירה המיוחסת לנאשם, רשאי בית המשפט להורות על ביטול כתב אישום, ככל שימצא כי כתב האישום הוגש בשיהוי בנסיבות בלתי מוצדקות או באופן הפוגע בזכות הנאשם למשפט הוגן.

...

נוכח כל האמור, ובשים לב לחומרת העבירות המיוחסות לנאשמים, סבורני כי אין מקום לבטל את האישום אך בשל פרק הזמן שחלף.

עם זאת, ככל שהנאשמים יורשעו בסופו של דבר (ובשלב זה, אין בית הדין יכול, כמובן, להביע דיעה לכאן או לכאן), הרי שהצדדים יהיו רשאים לשוב ולהעלות טענותיהם בהקשר זה, והדבר יישקל במסגרת גזר הדין.

סוף דבר הבקשה למחיקת כתב האישום - נדחית.

כנגד הנאשמים הוגש ביום 30.07.19 כתב אישום המייחס להם 3 אישומים בגין עבירות לכאורה על פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970, תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח-1988, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז-2007 וחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954 (להלן – כתב האישום המקורי).

הינה כי כן, גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטאטוטורית של העבירה המיוחסת לנאשם, ובית המשפט מצא כי כתב אישום הוגש בשיהוי בנסיבות בלתי מוצדקות או באופן הפוגע בזכות הנאשם למשפט הוגן, תקום לנאשם "הגנה מן הצדק" שתביא לביטול כתב האישום שהוגש בשיהוי.

...

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את נימוקיי הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה, ולהלן אפרט את הטעמים שעמדו בבסיס החלטתי.

אישור היועמ"ש מעבר לעובדה שהתיקון לחסד"פ אינו חל על כתב האישום דנן, מקובלת עלי עמדת המאשימה, לפיה מלשונו של סעיף 57א(א) לחסד"פ, אנו למדים כי מדובר על הליכי חקירה והעמדה לדין.

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

בשים לב לעובדה שמדובר בתיק ותיק, ובהתאם לנהלי העבודה בבית דין זה ביחס להחשת הטיפול בתיקים פליליים, אני מורה לסניגור להגיש את תשובתם המפורטת בכתב של הנאשמים לעובדות כתב האישום עד ליום 31.01.21.

תמצית העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים הנאשמת מס' 1 הינה חברה בע"מ העוסקת בתחום הבנייה וביום 25.11.19 הוגש כנגדה וכנגד יתר הנאשמים כתב אישום המייחס להם ביצוע לכאורה של עבירות על פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970; על תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997; על תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 ועל תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בגובה), תשס"ז-2007, והכל כמפורט ביחס לכל אחד מהנאשמים בכל אחד מ-4 האישומים המפורטים בכתב האישום.

מעבר לכך, חישוב הזמנים שעשו הנאשמים שגוי, ויש למנותאת התקופה ממועד קבלת התיק לידי התובע ועד למועד גיבוש החלטה בתיק, ולא ממועד ביצוע העבירה ועד למועד הגשת כתב האישום – ספירה שמתאימה לבחינתה של תקופת היתיישנות ולא לטענת שהוי.

...

לאחר שנתתי את דעתי לטעמי הבקשה ולתגובת המאשימה, החלטתי לדחות את הבקשה לביטול כתב האישום, ולהלן נימוקיי.

(6) במסגרת תיקון חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51), התשס"ז-2007 (להלן: התיקון לחוק), בגדרו הוסף לחוק סעיף 149(10), לפיו נאשם רשאי לאחר תחילת משפטו לטעון טענות מקדמיות ובכללן, כי הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית; (7) עיגונה של הדוקטרינה כטענה מקדמית, אף חידדה את נפקות קבלתה של טענה להגנה מן הצדק, בכך שהחילה לגביה את הוראות סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי המקנה סמכות לבית המשפט להורות על בטלות כתב האישום; ומן הכלל אל הפרט מקובלת עלי טענת המאשימה, לפיה מן הראוי שטענות הנאשמת בנוגע למחדלי חקירה לכאורה, יידונו במסגרת ניהול ההליך אגב חשיפת המותב שיישב בדין לחומר הראיות הקיים בתיק, לרבות אותם מסמכים אליהם הפנתה הנאשמת, ואבהיר.

למותר לציין, כי אין באמירה זו כדי לקבוע מסמרות או לחוות דעה בנוגע לטענות לגופן, שכן, מן הראוי שתינתן לנאשמים האפשרות לחקור את עדי התביעה הרלוונטיים בעניין זה. אחרית דבר לאור האמור לעיל, ראיתי לדחות את הבקשה, ולאור תשובתם המפורטת של הנאשמים לעובדות כתב האישום, אני מורה על העברת התיק לשמיעת ראיות, בהתאם לסדרי העבודה בביה"ד. ניתנה היום, כ"ו ניסן תשפ"א, (08 אפריל 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

הואיל והתביעה נימסרה למתתיהו רק חמישה חודשים לאחר הגשתה, דהיינו מעבר לתקופת ההתיישנות, לא עלה ביד מתתיהו לאתר אלא 3 תלושי שכר בלבד, לא עלה בידיו לאתר יומני עבודה שניהל באתר, ולא עלה בידיו לאתר עדים שיאששו את גירסתו.

ראוי לציין שגירסתו של יהושע עולה בקנה אחד עם הבהרת ב"כ המדינה בהליך הפלילי, בעיניין כתב האישום המתוקן, לאמור: "בהתייחס לנאשם 3, מובהר בזאת שהעבירות על תקנות הבטיחות בעבודה מיוחסות לו ביחס לבניית הפיגום מתייחסות ליום בניית הפיגום בלבד. ככל שיש אי בהירות או ככל שתווצר אי בהירות בין האמור למה שאמרתי לבין האמור בכתב האישום, ההבהרה בפרוטוקול היא הקובעות". משמע, במסגרת כתב האישום שבו הודה יהושע לא מייחסת לו המדינה עבירות על תקנות הבטיחות בעבודה, אלא ליום בניית הפיגום בלבד.

...

משנדחו התביעות נגד נתבעים 4 - 5, נדחות גם ההודעות ששלחו נתבעים אלה לצדדים שלישיים, ובכללן הודעה ששלח נתבע 4 לצד ג' 6 – סוכן הביטוח אילן סופר.

נזקם של התובעים נקבע בסכום כולל של 337,800 ₪, על פי ראשי הנזק הבאים: אובדן הכנסות בשנים האבודות – 112,800 ₪; אובדן שירותי בעל ואב – 100,000 ₪; נזק שאינו ממוני וקיצור תוחלת חיים – 120,000 ₪; הוצאות קבורה, מצבה וסעודת אבלים – 5,000 ₪; על יסוד כל האמור ישלמו הנתבעים 1 – 3, ו-6 לתובעים את הסכומים הבאים: (1) פיצויים בסך 337,800 ₪; (2) אגרות משפט כפי ששולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן; (3) הוצאות משפט ושכר עדים בסך 2,500 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת 6 לכל אחד מהבאים: יהושע, הראל וסופר הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.

כתב האישום המתוקן בשנית וההסדר הדיוני הנאשם, יליד 1967, הורשע על פי הודאתו, ובמסגרת הסדר דיוני, בעבירות של הפרת הוראות הבטיחות בעבודה, בנגוד לסעיף 223 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, יחד עם סעיף 225 לפקודה ותקנה 112 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1998; והעדר קיום ביקורת, בנגוד לסעיף 223 לפקודה, יחד עם סעיף 225 לפקודה ותקנה 122 לתקנות.

עיינתי בפסיקה שהגישה ב"כ הנאשם ומלבד העובדה שמדובר בפסיקה של ערכאה דיונית נמוכה שאינה מחייבת או מנחה (בית הדין האיזורי לעבודה), הרי שבאותה פסיקה דובר בנסיבות שאינן מתקיימות במקרה שלפניי – כך בת"פ (איזורי לעבודה נצ') 4552-02-15 מדינת ישראל נ' בר ובניו חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח' (24.9.15) דובר בנאשם מעל לגיל 70, מנהל חברת בניה מעל 40 שנים, נעדר עבר פלילי מכל סוג ומין שהוא (זאת בנגוד לנאשם שלפניי אשר לחובתו הרשעה קודמת בעבירת מס משנת 2016), אשר נטל אחריות על ביצוע העבירה העיקרית (אי מינוי מנהל עבודה) חרף העובדה שעבודות הבניה בוצעו על ידי קבלן שלד שהיה אמור למנות מנהל עבודה מטעמו על פי הסכם איתו; הרשעת הנאשם עלולה להביא לביטול זכאותו להרשם כקבלן רשום וכפועל יוצא מכך להשבתת החברה שבבעלותו בה מועסקים כ-30 עובדים; וכך בת"פ (איזורי לעבודה חי') 1610-08-13 מדינת ישראל נ' לאן חברה לבניה ופיתוח בע"מ ואח' (22.9.14) דובר בכתב אישום אשר הוגש כ-7 שנים לאחר ביצוע העבירות, כאשר בית המשפט קובע בגזר הדין כי "אין מדובר בהתיישנות, אולם שהוי בלתי מוסבר, של שנים כל כך רבות יש בו כדי להטיות את הכף לכיוון אי הרשעה" (עמ' 12); ולענין הנזק הקונקרטי שייגרם לנאשם 3 באם יורשע, קיבל בית הדין את טענתו כי לא יוכל לקבל הלוואה לעיסקו בערבות מדינה (עמ' 18).

...

בבחינת למעלה מן הנדרש אבהיר כי אף אם הייתי בא לכלל מסקנה כי חומרת העבירות מאפשרת שקילת הימנעות מהרשעה, עדיין לא ניתן לומר שהוכחה פגיעה ודאית – או אף קרוב לכך – בהמשך תעסוקתו של הנאשם.

הוסף לכל אלה את התייחסותו המצמצמת של הנאשם בפני שרות המבחן ונטילת אחריות חלקית מצידו, בהתייחסו למחדלו כאל ענין "טכני" בלבד, והמסקנה המתחדדת היא שקיימת משנה חשיבות בהרשעתו בדין.

בנסיבות אלה, באתי לכלל מסקנה שאין מקום להימנע מהרשעת הנאשם בדין, ונוכח נסיבותיו האישיות – היותו עוסק בתחום הבניה מזה 20 שנים כמנהל עבודה; העובדה שלא דבק רבב בעבודתו משך כל אותה תקופה ארוכה; הודאתו בכתב האישום המתוקן בשנית; החסכון בזמן שיפוטי יקר; וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות (כ-5 שנים) – ימוקם עונשו בתחתית מתחם העונש ההולם.

לאור האמור לעיל, אני מחליט להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן בשנית, וגוזר עליו את העונשים הבאים: חודש מאסר על תנאי למשך שנתיים מהיום והתנאי הוא שלא יעבור אחת העבירות בהן הורשע.