התיישנות חידוש תביעה של קטין שנמחקה על ידי בית המשפט

ביום 3.6.20 הגישו הנתבעים בקשה לסילוק על הסף של התביעה (להלן - הבקשה).

בבקשה התבקש בית הדין להורות על דחיית התביעה או לכל הפחות מחיקתה וזאת מטעמי היתיישנות.

ביום 6.7.20 וביום 10.7.02 , הגישו התובעים תגובתם לבקשה שם ציינו כי התביעה בנוגע לילדים הקטינים אינה יכולה להתיישן וזאת בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק ההתיישנות.

כמו כן, טוענים הם להתיישנות שלא מדעת, הטעייה, הודאה בקיום זכות, התחדשות התביעה לאובדן שארים מדי חודש בחודשו, והנפקת תלושי שכר מזויפים על ידי הנתבעים.

דחייה על הסף הלכה פסוקה היא כי לעולם יעדיפו בתי משפט את בירור התובענה גופה על פני סילוקה על הסף, ואפילו סכויי התובע קלושים, לא יחסמו בפניו את הדרך לבירור תובענתו אם קיים סיכוי כלשהוא, על פי כתבי הטענות הנמצאים בפניהם, שהתובע יצליח בתביעתו [ר"ע 59/81 ארדיטי נ. ארדיטי, פ"ד לה(2) 811,812].

...

הנתבעים טוענים כי מאחר ויום מותו של המנוח ארע ביום 23.9.12, כשבע שנים וארבעה חודשים עובר ליום בו הוגשה התביעה לבית הדין, יש לדחות את התביעה בשל התיישנותה בהתאם לאמור בהוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן – חוק ההתיישנות).

מן הכלל אל הפרט- בצדק טענו התובעים כי מדובר בערעור על החלטה שהינה בגדר ההחלטות המנויות בצו, ועל כן, אך בשל כך, יש לדחות את בקשת רשות הערעור שבפנינו.

על מנת שלא להכביד ביתר שאת על המשך ניהול ההליך, נעיר, כי לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה לה וכן בכתב התביעה וכתב ההגנה שהוגש על ידי מנורה מבטחים, אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות שכן טענות הצדדים בנושא זה טעונות בירור עובדתי.

לנוכח האמור לעיל, הבקשה לסילוק על הסף- נדחית.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 36837-11-20 גרסיה נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשקום ולהתחדשות לפני כבוד השופטת אביגיל כהן המבקשת - המערערת קורין גרסיה ע"י ב"כ עו"ד רן אורן המשיבה חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשקום ולהתחדשות ע"י ב"כ עו"ד יוסף שלוש ועו"ד שרון עזרא פסק דין

החל מהגשת תביעה על ידי המשיבה בשנת 2008 לפינויו של אבי המבקשת מהדירה ברחוב ברוך קרוא 12 בתל אביב (להלן: "הדירה").

הבקשה הראשונה לביטול פסק דין: המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק דין ביום 3/5/2012 וזו נמחקה ביום 16/11/15 ואף בוטל עיכוב ההליכים שניתן עם הגשת הבקשה, זאת לאחר שהנתבעת לא הגישה תגובה לתשובה ולאחר שצד ג' ביקש לעיין בתיק ביום 7/1/15 – פעולה ש"העירה" את המשיבה ואז ביקשה לבטל את עיכוב ההליכים ,למרות שיכלה לעשות כן עוד בשנת 2013.

נטען כי בית משפט קמא נתן משקל יתר לצד הפורמאלי ולא שם ליבו מספיק לפערי הכוחות שבין הצדדים ולכך שזכות המבקשת וילדיה הקטינים לקורת גג נגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו להבדיל מתקנות סדר הדין האזרחי.

ודאי לא אחרי שיש פסק דין חלוט – פסק דין מתישן רק בחלוף 25 שנה לפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות ומכל מקום המבקשת לא העלתה טענה להתיישנות בהזדמנות הראשונה וגם אין בסיס עובדתי או משפטי לטענה זו. הודגש, כי המשיבה (חלמיש) אינה זו שמקנה זכויות לדיור צבורי או שוללת אותן אלא פועלת לפי הנחיות משרד הבינוי והשיכון.

...

בהחלטה מיום 21/9/20 נקבע כאמור כי יש לדחות את הבקשה: א) אין לבטל פסק הדין מחובת הצדק – שכן כתב תביעה מתוקן הומצא כדין לנתבעת והיא גם ידעה על פרוטוקולים אחרים של הדיונים.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות ערעור.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

בהקשר זה יש לציין כי חידוש התביעה יכול שייעשה בדרך של הגשת תביעה חדשה, באשר המחיקה אינה יוצרת מעשה בית דין, ולא ניתן לבטל פסק דין המוחק תביעה מחוסר מעש, אלא בדרך של ערעור.

דעת הרוב חזרה בדיון הנוסף על הקביעה בעירעור, שתקופת השנתיים הקבועה באמנת ורשה "היא אבסולוטית וממצה עד שהיא דוחה לחלוטין את תחולת הוראות ההארכה שבחוק הכללי המקומי". ההתיישנות הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים היא מהותית ולא דיונית סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים") הוסף ב-2002 ובו נאמר כך: "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים"; (הדגשה לא במקור) המלים "לא ידון", ומועד תחילת המרוץ – שנתיים מיום המעשה ולא מהיום שבו נולדה עילת התביעה, בשונה מחוק ההתיישנות, מלמדים על כך שמדובר בהוראה מהותית, וכי כוונת המחוקק הייתה לעמוד על קוצו של יוד ולקמץ בהארכות התקופה, ובמלותיה של היועמ"ש של ועדת החוקה חוק ומשפט שדנה בתיקון לחוק ב-24.6.2002: "זה הקיצור הכי מקוצר שניתן לקצר". ראו גם דברי כב' השופט רובינשטיין בע"א 5250/08 ח'שאן נ' מדינת ישראל (2.10.2014): "תכליתו של תיקון מס' 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) מתשס"ב-2002, שעליו נסבו דיונים רבים, היתה לקבוע איזון, בנסיבות של תביעות נזיקין רבות בשל פעילות צה"ל באיו"ש ובעזה, בין אי נעילת הדלת בפני האפשרות לתבוע למי שניזוק, לבין הקשיים הראייתיים הרבים הניצבים בפני המדינה בתביעות כאלה, והם אכן משוכות גבוהות ביותר, המתגבהות ככל שחולף הזמן; כך לגבי איתור עדים, שהם לעתים קרובות חיילים שהשתחררו מכבר משירות החובה ומן המילואים, העדר האפשרות לחקירות סבירות בחלק ניכר ממקומות מגוריהם של הנפגעים בשטחים, ואלה מן המפורסמות, והוא הדין לחומר רפואי מבתי חולים בשטחים". דיון בטענות הצדדים הנתבעת מפנה לתקופת ההתיישנות המקוצרת בת השנתיים, הנקובה בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים.

ביהמ"ש העליון פירש את סעיף 15 ככזה החל על "כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט" לרבות הפסקת תובענה ומחיקה.

הנתבעת השיבה כי היתנהלה באורך רוח כלפי התובע בהליך הראשון, וכי בנגוד לנטען על ידי ב"כ התובעים כי לא קיבל בקשתה למתן הוראות, הבקשה התקבלה במשרדו ביום 15.8.19, לפי אישור דואר רשום וגם החלטת בית המשפט הומצאה למשרדו בפקס.

...

נטען שאם תתקבל טענת הנתבעת הרי שגם הגשת תביעה חדשה למחרת היום הייתה מתקבלת טענת התיישנות, וזו "פרשנות מעוותת שלא יכולה לעמוד" כדברי בא כוחם, ואשר מאיינת את החלטתי המאפשרת הגשת תביעה חדשה.

גם לו היה בית המשפט נעתר לבקשת התובעים, סעיף 5א(3) מאפשר הארכת התקופה בשנה ובסה"כ שלוש שנים מיום המעשה, ואילו התביעה החדשה הוגשה בחלוף ארבע שנים אחרי ביצוע ההריסה, וכשסעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות לא חלים, לא תצמח הישועה לתובעים גם מהארכה כזו (השוו לת"א (י-ם) 40539-03-12 זיד נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (02.05.2013)‏‏).

סוף דבר אני דוחה התביעה על הסף בשל התיישנות.

האם זכות התביעה בשם הבן XXX אינה נתונה לאם? לטענת האב, זכות התביעה בשם הבן XXX אינה נתונה לאם, שכן הבן XXX בגיר, והתביעה כנגדו דינה להמחק.

כידוע, באשר לאפשרות האם לתבוע "למפרע" – עבור התקופה הקודמת להגשת התביעה נקבע כי למי מההורים אשר נשא בפועל בהוצאות הקטינים נתונה הזכות לפנות לבית המשפט בתביעה להחזר ההוצאות למפרע: "...כמו בכל חוב כספי רגיל, לא יום הגשת התביעה קובע, אלא יום היווצר העילה ומעשים בכל יום שאדם תובע היום, וזוכה למפרע למיום היווצר העילה (כל עוד לא היתיישנה). נכון, שכאשר ילדים תובעים מזונותיהם, המזונות נפסקים בדרך כלל רק מיום הגשת התביעה. הסיבה לכך היא שעד אותו יום, עמד אדם אחר, לרוב בן הזוג האחר, ופירנס אותם ומכיוון שקבלו את סיפוקם, אין הם יכולים לתבוע על העבר..." (ראו: ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול פ"ד נ' (1) 215.

כידוע, הילכת התביעה העצמאית נדונה באופן נרחב בעיניין פלוני (בג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים [פורסם בנבו] (7.2.13)) שם נקבע מבחן דו-שלבי בקביעה האם עומדת לקטין זכות לתביעה עצמאית למזונות נוסף על הסכם קודם אליו הגיעו ההורים ואושר על ידי בית המשפט: השלב הראשון- יש לבדוק, האם היתנהל דיון בעיניינו של הקטין – כאשר באין ראיה לסתור, נקודת המוצא היא שעניינם של הקטינים נבחן כאשר אושר ההסכם – ואם היתנהל דיון כזה, אין לקטין זכות תביעה עצמאית.

כמו כן, מיניתי את ד"ר XXX כמתאם הורי וחייבתי את ההורים לעבור כל טפול נחוץ ודרוש לשם חידוש הקשר ככל שיידרשו על ידי המתאם ההורי.

...

ראו לעניין זה פיסקה ב' לפסק הדין מיום 11.5.17: "ב. נחה דעתי שהסדרי המשמורת, הראיה והמזונות נאותים בנסיבות העניין". בנסיבות אלו, חל הכלל לפיו עניינם של הקטינים נבחן כאשר אושר ההסכם.

וגם: ראו גם: דברי המטפל מר XXX בדיווח שהוגש במסגרת הודעה מיום 9.2.21, ממנה עולה כי למרבה הצער לא התקיימה תקשורת בין בני המשפחה: למרבה הצער, אותה התמונה עלתה גם מעדכונה של ד"ר XXX מיום 3.10.22: אין חולק כי בנסיבות אלו, ברי כי לאב אשם תורם למצב שנוצר, ואין בידי לקבל את עמדת האב לפיה הוא מטיל את מלוא ה"אשמה" במצב שנוצר על האם והבנים, מבלי לראות את חלקו בהיווצרות המצב כלל, כפי שתואר לעיל.

סיכומה של נקודה: בענייננו, לא הוכח כי האחריות על המצב שנוצר נופלת על כתפיהם הצרות של הבנים, ובכל מקרה לא יהא זה צודק לשלול את מזונותיהם בשל כך. לפיכך, אני דוחה את טענת האב לעניין ביטול המזונות או הפחתתם ביחס לבנים בשל סירובם לכל קשר עם אביהם ומרידתם בו. לעניין הבת XXX: בעניינה של הבת, מצב הדברים שונה.

לאור מכלול הטעמים אשר פורטו לעיל, אני קובעת כי לא הוכח שינוי מהותי בנסיבות.

סוף דבר: לנוכח כל האמור והמפורט לעיל, הנני קובעת כדלקמן: לעניין הבנים- הנני מחייבת את האב במזונות כל אחד מהבנים בסך של 1,650 ₪ לחודש.

רבקה בניאגוייב - נמחקה שירן (שורה) ירמיאייב ע"י ב"כ עוה"ד משה בן ארוש פסק דין (בעיניין הנתבעת 3) לפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת, כנטען, ביום 1.4.2008 במהלך קטטה (להלן: "הארוע").

במועד הארוע הנטען התובעת היתה קטינה כבת 14 וגם הנתבעות היו קטינות.

בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את העירעור מן הטעם שהתובענה הוגשה סמוך לתום תקופת ההתיישנות וכדי למנוע סבב נוסף של היתדיינות בין הצדדים בשאלת ההתיישנות, דבר שיהא כרוך בהקצאת זמן שפוטי שניתן לחסוך אותו (פס' כ"ט ואילך לפסק הדין מיום 28.7.2021).

בית המשפט המחוזי היתנה את חידוש הדיון בתביעה בתשלום הוצאות שהשית על התובעת-המערערת ובהגשת התצהירים בתוך זמן שקבע.

העדויות בכתב התביעה טענה התובעת כי "נקראה על ידי הנתבעת 3 לצאת מביתה בתואנה כי היא רוצה לשוחח עימה. כשיצאה התובעת מביתה, הפתיעו אותה שלושת הנתבעות כאשר הן תוקפות אותה בצוותא חדא, בכך שהכו אותה נמרצות בראשה ובכל חלקי גופה" (ס' 6-7 לכתב התביעה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדויות ושקלתי את הטענות מצאתי כי דין התביעה להידחות.

התובעת העידה: "את אילנית לא זכרתי, נזכרתי בה רק לאחר שעיינתי בתלונה שלי במשטרה, את רבקה כן זכרתי...הן מאוד רלוונטיות לתיק הזה" (עמ' 8 ש' 26 ואילך).

סיכום משקבעתי כי התובעת לא הוכיחה גרסתה, דין תביעתה להידחות, הן ביחס לעוולת התקיפה והן ביחס לעוולות הרשלנות והפרת החובה החקוקה.