התיישנות חוב בערבות: הודאה בקיום החוב

התובע טען כי התביעה טרם היתיישנה וכי אפילו היתיישנה, הרי שלנוכח הודאת הנתבעים בקיומו של החוב, חלה הוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), אשר על-פיה בנסיבות אלו המועד אשר החל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות.

טענת הבנק כי דברי הנתבעים בעדויות האמורות הם בגדר הודאה בקיום זכות הבנק, נשענת על הדברים הבאים שאמרו הנתבעים בעדויותיהם: עדות הנתבע 1 (עו"ד רסלר) מיום 22.6.2011, בעמ' 50 שורות 23-21 (נספח י3): "ש. כאשר אתה חתמת על הערבות ללנדאו, נתבקשת לחתום עם על ערבות לחובות החברה?

...

לנוכח מסקנה זו ומאחר שעל-פי ההסדר הדיוני שאלת ההתיישנות הייתה השאלה היחידה אשר נדרשנו להכריע בה, איננו נדרשים עוד אל טענות הנתבעים כי בכל מקרה, סילקו את כל החוב נושא תביעה זו, וכי הבנק כלל לא יכול היה להוסיף ולתבוע מהם לפרוע את יתרת החוב בחשבון החברה.

מכל מקום וכאמור, התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנותה.

בשל תוצאה זו והשלב שבו הסתיימה התביעה (לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית אך טרם חקירת העדים), ישלם התובע (הבנק) לכל אחד מהנתבעים, באמצעות בא-כוחם, סך 15,000 ₪ (סך הכול 30,000 ₪) עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט וזאת תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.

טוענת המשיבה כי בקשת העותר להנחה בחוב, מהוה הודאה בקיום החוב לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (סעיף 24 לסיכומי המשיבה) וכי משאין מחלוקת כי המשיבה נקטה בפעולות גבייה החל משנת 2001 ניתן לטעון להתיישנות רק בגין החוב לשנת 1993 (סעיף 19 לסיכומי המשיבה).

אולם, הובהר כי פנייה בדרך הזו "חורגת מדרך השגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובכפוף לסייג זה אין לערב את בתי המשפט בהכרעות ראשוניות במחלוקות הנתונות להשגה ולערר". במרוצת השנים בית המשפט אכן אפשר לתקוף חיוב בארנונה על דרך של עתירה מינהלית במקרים ייחודיים שבהם התעוררו שאלות משפטיות עקרוניות שטרם נדונו" (שם, פסקה 23).

...

בשל כך סבורה אני כי דין העתירה להידחות בשל היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה. למעלה מן הצורך אציין, שגם לגופו של עניין, נראה כי העותר הוא המחזיק בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ולכן חייב בתשלומי הארנונה (בר"מ 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין (פורסם בנבו, 16.03.2008)).

משקבעתי כי היה על העותר לפנות להליך של בירור עובדתי על דרך השגה וערר בשאלת "המחזיק" בנכס, אין בידי לקבל את טענת העותר לשיהוי מנהלי של המשיבה בגביית החוב.

סוף דבר: העתירה נדחית.

לטענת המבקש, החלטת כב' הרשם שגויה בכך שהסתמך על תשובתו הנ"ל של עו"ד מ. ברעם, שהשתמש בסמיילי, וכב' הרשם למד מתשובה זו על הודאה בקיום החוב, למרות שב"כ המשיבות כלל לא ביקשה להסתמך בתביעתה על תשובה זו. מוסיף המבקש, שברי כי יש להיתעלם ממסמך זה שבחתימת עו"ד מ. ברעם, נוכח ההבהרה שהגיש עו"ד מ. ברעם לכב' הרשם ביום 10.4.18, ואשר מדברת בעד עצמה.

באשר לטענת ההתיישנות שצוינה בהתנגדותו של המבקש, דהיינו, התקופה שמיום 1.4.08 עד 27.12.10, ברי, שדמי הניהול הנטענים בתביעה אינם כוללים את התקופה הנ"ל שאכן היתיישנה, שכן התביעה מתייחסת לתקופה של 7 שנים אחורנית טרם הגשתה, משמע, לתקופה שמ-27.12.10 עד 27.12.17, ולכן אין מקום לטענת ההתיישנות.

באשר להתנאת היתנגדות בהפקדת סכום התביעה אציין, כפי שנקבע בע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נ"ט(3) 41, 47: "לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בעיניין זה, ובדרך כלל אין בית משפט שלערעור מיתערב בשקול דעתה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל (ראו, בין היתר: ע"א 38/77 צימרינג נ' גורדין [7], בעמ' 406; ע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ (בפירוק) באמצעות המפרק עו"ד וגנר [8], בעמ' 518". כמו כן אני מפנה לרע"א 2895/12 עמרן נ' מועצה מקומית קרית טבעון, בפִסקה 14 (28.6.2012): "בבחינת למעלה מן הצורך אעיר, כי גם לגופו של עניין איני סבור שיש בסיס לבקשה. תקנה 210 לתקנות קובעת כי "רשות להיתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, שייראה לבית המשפט או לרשם". בפסיקה נקבע כי מקום בו לוקה הגנת הנתבע בחוסר בהירות או שהיא נראית על פניה קלושה ביותר תותנה הרשות להיתגונן בהפקדת סכומי ערבות [ראו גורן בעמ' 414-412; ע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (טרם פורסם, 18.2.2008) בפיסקה ה(8) לפסק דינו של השופט רובינשטיין והאסמכתאות המוזכרות שם].

...

בהתייחס לטענת המבקש, לפיה חל שינוי בהתנהגותם של הצדדים, דהיינו, שינוי החוזה על יסוד התנהגותן ארוכת הטווח של המשיבות שהשלימו עם מצב העניינים ועם הסטייה מהסכם השכירות המקורי, דבר שגם בא לידי ביטוי בשיהוי שבהגשת התביעה, מקובלת עלי עמדתו של כב' הרשם המציין, שלא ברור מה סיבה הייתה למשיבות לוותר על זכותן לקבל דמי ניהול מן המבקש, זכות שהייתה מעוגנת בהסכם השכירות.

" על יסוד כל האמור לעיל, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של כב' הרשם המאזנת באופן ראוי בין חולשת טענות ההגנה מחד גיסא, לבין מתן אפשרות, מאידך גיסא, למבקש להתמודד עם התביעה שהוגשה כנגדו, באופן שיהא לו יומו בבית המשפט.

לפיכך, כאמור, אני דוחה את בקשת רשות הערעור, ומשלא נתבקשה תגובת המשיבות, אני מורה שלא יהא צו להוצאות.

מכל מקום, גם אם מירוץ ההתיישנות היה מתחיל, הרי שהוא נקטע נוכח הודאות היחיד בקיומו של החוב לנושה וזאת בהתאם לאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

מכל מקום, היתנהלות היחיד כפי שפורטה לעיל, והעברת הכספים על ידי היחיד לחשבון הבנק של רעייתו לו הוא ערב, מלמדת כי היחיד היה מודע היטב לקיומו של החוב בחשבון לו הוא ערב, לא חלק על הויתור על סעיף 8 לחוק הערבות, והתנהל בפועל כמי שאין בידיו כל טענה בעיניין זה, משך כל השנים.

...

נוכח כלל האמור, לא מצאתי כי יש מקום להורות על סילוק הבקשה על הסף בשל התיישנות ואולם, אין במסקנה זו המבוססת על המסמכים והטיעונים שהוצגו בפניי בשלב זה, בכדי לגרוע מהיחיד להעלות בפני הנאמן השגות באשר לתביעת החוב של הנושה, במסגרת הליך בדיקת תביעות החוב על ידי הנאמן.

לפיכך, מכוח סמכותי לפי סעיף 116 לחוק, אני מורה על מתן צו לפתיחת הליכים בעניינו של היחיד.

אני מורה לנאמן לפנות למי שממונה על רישום נכסים בפנקס המתנהל לפי דין לבדוק אם ליחיד זכות בנכס הרשום באותו פנקס, ואם נמצא כך, לרשום באותו פנקס הערה בדבר הצו לפתיחת הליכים ובכללו כי היחיד אינו מוסמך להעביר כל זכות בנכס לפי סעיף 131 לחוק.

עוד טענה התובעת, שהנתבע 2 ערב לחובות הנתבע 1.

מאחר ולא הוגשה הודאה בכתב, נדחתה טענה זו. עם זאת, על מנת שלא לסגור לפני התובעת את דלתות בית המשפט, ניתנה החלטה שככל שהתובעת עומדת טענתה לפיה הודה הנתבע 2 לפני בית משפט בקיום החוב, עליה להגיש את ההודאה לבית משפט זה (להלן: "החלטה").

עתה טוענת התובעת, שיש בידה קלטת של אותה הודאה, והקלטה מקיימת את דרישת הכתב בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

...

אולם, בכך לא די על מנת להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה.

אשר על כן, הבקשה לתיקון כתב התביעה, נדחית.

התובעת תשלם הוצאות הנתבע 2 בסך של 7,500 ₪.