התיישנות חברת ביטוח גרמה במכוון ל"הרדמת" המבוטח

לא גרמתי לשום נזק לחברה ולבטח לא במתכוון.

ביום 30.8.15 בין היתר כתב אורן במיסרון לתובע, כי "הנזק בעיסקה היום על זה שאתם מפוצצים אותה בכוונה!!! הוא 40,000 ₪ אני לא מעדכן את הלקוח. אתה ויובל תשלמו את המחיר בי נשבעתי". בכתב התביעה ובתצהיר חזר אורן על גירסתו לפיה, העדרותו של התובע בשל מחלתו גרמה לנזקים כספיים המוערכים בעשרות אלפי שקלים, שכללו תשלומים למתקינים חצוניים, אובדן הכנסות ולקוחות וקנסות לאור איחורים בבצוע עבודות מוזמנות (ס' 61 לנ/1).

הנתבעת מודה שלא ידעה על חובתה זו ולחילופין טוענת טענת היתיישנות מאחר וחלפו למעלה 7 שנים מתחילת העסקתו.

...

ואם יקבע כי מדובר בלשון הרע, יש לדחות את התביעה משום שהדברים שנאמרו חוסים בצל ההגנות המפורטות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע.

לסיכום: מכל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: בגין פיצויי פיטורים סך של 67,047 ₪ פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפיטורים סך של 8,358 ₪ .

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

· הוצאות רכב קבועות ומשתנות למשך תקופת ההעסקה אצל הנתבעת בסך של 3,451 ש"ח. · תשלום לביטוח מנהלים ולקרן הישתלמות בסך של 25,663 ש"ח. · תשלום בעבור פדיון חופשה בסך של 8,318 ש"ח. · חיוב הנתבעת בהעברת מניות בשיעור של 2.7% או תשלום כספי תמורתן.

כמו כן, סבורים אנו כי יש לדחות את התביעה לתשלום פצויי הלנת פצויי שכר, ככל שהיא מתייחסת לתקופת ההעסקה השנייה מחמת היתיישנות.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהיתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנידון לפניו.

מכאן שהחלטתם של אורגאנים של החברה המביאה להפרה של הוראות חוק שסנקציה פלילית בצידה איננה יכולה להחשב כפעולה לטובת החברה ומצדיקה, בתור שזו, הכרה בעילת תביעה אישית כלפיהם של גרם הפרת חוזה.

...

אנו סבורים כי התנהלות זו אינה פחותה בחומרתה מהתנהלות של אי העברת ניכויים משכר העבודה בשים לב לכך שהיא מעמידה את העובד במצב של העדר מקור פרנסה בשל אי תשלום תמורה כלל בעבור עבודתו משך תקופה ממושכת יחסית.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא להם פס"ד זה, את הסכומים הבאים: סך של 35,000 ש"ח בגין שכר עבודה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.7.09 ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן, אנו מחייבים את הנתבעת 1 בלבד לשלם לתובע, תוך 30 יום מן המועד בו ימוצא לה פסק דין זה, את הסכומים כדלקמן: סך של 5,000 ש"ח בגין פיצויי הלנת שכר בגין חלק מתקופת ההעסקה הראשונה (מיום 1.2.09 ועד 30.5.09) בגינה שולם שכר עבודה רק בחודש 7/09.

התביעה היתיישנה בחלקה.

טוען התובע בסיכומיו כי לא שימש בתפקיד בכיר (ולטענות בהקשר זה נתייחס גופא ברכיב ש"נ), כי בוזה והושפל ברבים, כי הרעו תנאיו באופן הדרגתי ומתמשך, ע"מ להשפיל ולגמד התובע בעיני כל. כך קיצצה הנתבעת 50% מכח האדם שניהל, כך, כשהתובע גילה כי הנתבעת הִנחיתה מנהלת אחרת תחתיו, כשקיבל הבשורה מעובדים שהיה אחראי עליהם; כך, המשיכה וגימדה תפקידו ולשנות מהותו, תוך שדרשה ממנו בפומביות מכוונת לבצע עבודות זוטרות – הנתבעת לא הסתפקה בזאת וכאקט של הקטנה והשפלה, שינתה מקום חנייתו.

השהוי בתביעה לא נגרם בשל חות"ל מצידו, אלא בשל נסיבות אישיות וטעמים טובים ומוצדקים (סמוך לסיום העסקתו נתגלתה מחלה בבתו והוא השקיע מזמנו בטיפול בה, וכרו"ח שמו הטוב הוא חלק משמעותי מהמוניטין שלו ומשהתחיל עבודה חדשה, ניסה במהלך השנים ליישב הסיכסוך מחוץ לכותלי ביהמ"ש, בקשות שנדחו); מה גם שהנפקות היחידה היא נזק ראייתי וכזה לא נגרם לנתבעת, שהרי העידה את סאיג, מנהלו הראשון.

הפעולה הראשונה שבה נקט התובע אח"כ, היא פנייה לנתבעת, ע"ג נייר סמליל של כלל (?!), מ- 6.5.13 (אגב, אין כל אינדיקאציה כי הועבר לנתבעת, הגם שרשום עליו, בכתב יד אחר: "דואר רשום 03-6921852"), כשהנדון: כספי פיצויים, שיחרור ביטוח מנהלים, תשלום שכר ש.נ. – בו התובע, חשב בקבוצה (לענייננו) מוצא להורות להעביר הבעלות (בפוליסות הביטוח) לאלתר לבעלותו, תוך שהוסיף "יש לציין כי אישור לכך קיים ביד והחתום ע"י מנהלו הישיר בקל אוטו". בעותק צויינו מזכיר אגוד מקצועי ועו"ד דוד אור-חן. כן צורף דו"ח זכויות שנצברו בתוכנית פנסיה מקיפה – "עבור חברה" (?) מ- 6.3.13, שם מצוין כי המעסיק האחרון הוא "היפרטוי בע"מ". התובע לא מסביר כלל אם/איך/מתי שלח מכתב זה; התובע אף לא מסביר מהן ה"פוליסות" אליהן היתייחס (הגם שהמספר המופיע על מכתב כלל לתובע מ- 9.10.11, זהה לזה המופיע בדו"ח הזכויות האמור).

...

ובאשר לשעות הנוספות – בצדק נטען ע"י הנתבעת כי דין התביעה ברכיב זה להדחות, הן משהתובע אינו מוכיח (603) שעות נוספות שעבד, גם אינו מוכיח כי לא יצא להפסקות במהלך היום (כטענת הנתבעת והמותרות בנכוי), ודאי כשאינו מוכיח פנייה כלשהי שלו במהלך תקופת עבודתו בנדון, כשמעניין לציין כי בתלוש פברואר צויינה הערה "אין אישור לשעות נוספות ללא אישור מראש ובכתב". במכלול כל הראיות האמורות מול הוראות ההסכם, לפיהן יועסק במשרה מלאה, כחשב, שתפקידו הוחרג – במפורש ובהסכמה – בהסכם מחוק ש"ע, כשאין חולק שהם חלק מתנאי עבודתו (נכון לינואר 2009) כי עסקינן בתנאים "עודפים" על הדין הכללי ברכיבים השונים (חופשה/הודעה מוקדמת/רכב וכיוצ"ב) – לאחר ששקלנו כל אלה וכל שתואר לעיל מהראיות – לא מצאנו להעתר לתביעה ברכיב זה. מצאנו עם זאת, בשים לב לכך כי אכן עסקינן בתפקיד המוחרג (ולא רק כי כך הוסכם) מהוראות חוק ש"ע – להורות כי הנתבעת תשיב לתובע את התשלום בגין "שעות החוסר" שנוכו מתלושיו כאמור, ובמדויק – שנוכו בתלוש 9.10, התלוש היחיד בו נוכו 14.6 שעות חוסר! (הגם שכך לא עתר, ולו לחלופין) – משבתפקידו, ומשנקבע כי יעבוד במשרה מלאה (לא משרה שעתית/יומית) – אין ראוי כי תִוותר על כנה הפחתה כאמור.

סיכום כללי לאור כל האמור – נדחית התביעה (למעט, כאמור לעיל, הגם שלא נתבקש) ונדחית טענת הקיזוז.

מנגד, ראוי היה כי הנתבעת לא תחזור על טענת הקיזוז, לאור הצרופות לתשובת התובע לטענה זו. בנסיבות האמורות, לאחר ששקלנו כל אלה – ישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך 2,000 ₪, סכום שישולם בתוך 30 יום, אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

מרגע שהתפשרו הצדדים על בסיס חלוקת אחריות בין הנהגים, נגוזה אפשרות התובע לתבוע פיצוי מלא ממבטחת רכב צד ג' ולא הייתה עוד לתובע סיבה שלא להפעיל הפוליסה ולתבוע מהנתבעת את תשלום תגמולי הביטוח בגין הנזק שנגרם לרכבו.

סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח קובע כדלקמן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח" מירוץ ההתיישנות יוצא לדרך עם התרחשות הארוע הבטוחי, כאשר המונח "תביעה" המופיע בסעיף, פירושו הגשת תובענה לבית המשפט ולא דרישה לתשלום תגמולי הביטוח, המוגשת על ידי המבוטח למבטחת (ע"א 3812/91 ברבארה ג'רייס נ' אריה חב' ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441, עמ' 455).

אולם נפסק שמקום בו הוגשה למבטחת תביעת המבוטח לקבלת תגמולי הביטוח, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, כשלמבטחת שהות מספקת לברר חבותה עוד בטרם תתיישן התביעה, והתביעה היתיישנה רק עקב סחבת מכוונת מצד הנתבעת, תוך אי עמידת המבטחת בחובתה "לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותה" כאמור בהנחיות המפקח על הביטוח, וסעיף 23 (א) לחוק חוזה הביטוח, הרי שמכוח חובת תום הלב החלה על המבטחת, מושתקת היא מלטעון שתביעת מבוטחה היתיישנה.

...

.לעיתים ייתכן שהתנהגות שלא בתום לב מצד חב' הביטוח, במצגה כי הדרישה לתגמולי הביטוח מצויה בטיפול בשעה שבפועל היא ממתינה לחלוף תקופת ההתיישנות, תוביל למסקנה כי תקופת ההתיישנות הסטאטוטורית הוארכה – דבר שהוא אפשרי נוכח סעיף 39 (ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 – וחברת הביטוח תושתק מלטעון אחרת.

לאור האמור לעיל מסקנתי היא שמירוץ המועדים לספירת תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 בחוק חוזה ביטוח נעצרה לאור פועלה/מחדליה של הנתבעת.

לאור כל האמור לעיל נראה שיש לראות באמור במכתב הנתבעת כ"הודאה בזכות" כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, כך שתקופת ההתיישנות מוארכת באופן שבו נמנית היא ממועד ההודאה, קרי מיום שליחת מכתב הנתבעת (6.10.05).