התיישנות דוחות חניה שלא נשלחו בדואר רשום

מספר ימים לאחר קבלת הדרישה, שלח התובע מכתב לנתבעת ובו ביקש להסב על שמו את הקנסות, שכן הוא נהג ברכב הרשום ע"ש אמו, וכן ביקש לבטל את הקנסות בטענות שונות, שעיקרן כי רעייתו ילדה באותה עת בבית החולים "ביקור חולים" והוא נאלץ לחנות שלא כדין היות שלא מצא חניה באיזור.

לצד זה צוין במכתב כי ביום 8.6.2021 וביום 3.8.2021 נשלחו למענו העדכני שתי דרישות חוב, ומכך עולה שעצם דחיית הבקשה לביטול הדו"חות וקיומו של החוב הובאו לידיעת התובע.

בסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "תקנות סד"פ") נכתב כדלקמן: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן." ואילו סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) (להלן: "פקודת המסים") קובע חזקת מסירה אף לגבי משלוח בדואר רגיל: "הודעה, דרישה, צו או כל מיסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נימסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובילבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום." בסעיף 20 לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 5255/11 עריית הרצליה ואח' נ' אברהם חנוך כרם [פורסם ב'נבו'], נכתב בזו הלשון: "בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מירשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מירשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מיסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 806-805 (2002) (להלן: עניין אזוב)). המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוואנטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מירשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמאטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שארעה תקלה כלשהיא שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן –תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין. יוער כי אף שלשון סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) אינה קובעת במפורש כי מדובר בחזקה הנתנת לסתירה, יש מקום לדיעה שאין מדובר בחזקה חלוטה. זאת, משום שבדברי ההסבר לתיקון שהוסיף את סעיף 12ב לפקודה הוסבה תשומת הלב לסעיף 36 לפקודת הפרשנות, אשר בנתיים בוטל ועוגן בנוסח זהה בסעיף 57ג לפקודת הראיות. סעיף 57ג קובע במפורש כי החזקה הקבועה בו ניתנת לסתירה (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גביה), התשל"ג-1972, ה"ח 9). הואיל וכפי שיפורט להלן, בעניינינו העבירה היתיישנה, אין צריך לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר בחזקה הנתנת לסתירה, וניתן להותירה בצריך עיון." ראשית יצוין כי, הגם שבית המשפט העליון הותיר את הסוגיה ב"צריך עיון", הרי שבעניינינו, ולאור הנימוקים שהובאו בסוף הציטוט דלעיל, יש לקבוע כי חזקת המסירה ניתנת לסתירה גם לעניין פקודת המסים.

...

אני סבור כי במקרה שלפניי יהא זה צודק לעשות כן. יש להעמיד, לפיכך, את הפיצוי על שיעור של 5,000 ₪, בדומה להיקף שנפסק בת"ק 40064-09-20.

סיכום לאור כל האמור אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת 1 – עיריית ירושלים - בחלקה ומחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סכומים כדלקמן: פיצוי בסך 2,750 ₪.

כמו כן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2 – חברת דואר ישראל בע"מ– במלואה, ומחייב את התובע לשלם לה הוצאות משפט בסך 400 ₪.

התובע, שציין בעדותו בבית המשפט כי עיין לעומק במסמכים, לא חלק על עצם משלוח מכתבי הדרישה וההתראה ועל אמתות תוכנם של המסמכים שצרפה הנתבעת, אולם ציין כי מאחר ואלה לא נשלחו בדואר רשום לא עומדת לנתבעת חזקת המסירה, הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי פעלה בפרקי זמן קצרים מ-3 שנים, ודין טענתו בדבר היתיישנות העונש להיתקבל.

בעניינינו מדובר בעבירת חניה שלא כדין, ועל כן די שהנתבעת תוכיח כי נקטה בפעולות לבצוע העונש בפרקי זמן הקצרים מ-3 שנים כדי לדחות את הטענה להתיישנותו.

להוכחת הטענה בדבר פעולות בהן נקטה צרפה הנתבעת תדפיסים בהם הסטוריית הפעולות שעשתה ביחס לכל אחד מהדו"חות בו ציון מועדים בהם נשלחו מכתבי דרישה והתראה ומועדי ביצוע פעולות גביה.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהובאו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של ענין דין טענות התובע להידחות, זאת מן הטעם שהעונש בגין העבירות לא התיישן.

סוף דבר, התביעה נדחית.

לקראת הדיון שהתקיים ביום 4.12.19 צירפה הערייה פירוט דוחות החניה, התכתבויות הצדדים החל משנת 2011 וכן פירוט הליכי גביה.

בעדותו אף טען: "אני טוען שאין לעירייה אישורי מסירה של דואר רשום שנשלחו אלי בכל התקופה. משכך עונש התיישן גם אם עברתי את העבירות, עברו כל כך הרבה שנים אני לא יכול להוכיח אם עברתי או לא עברתי. אנו מדברים על החוק. החוק מחייב את הנתבעת לשלוח בדואר רשום את המכתבים על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות וזאת לא נעשה". (עמ' 7 שורות 19-22).

משהפכו הדוחות לחלוטים, על ההליכים לגביית החוב חלה פק' המסים (גביה) ואין לפי הפסיקה דרישה למשלוח מכתבים בדואר רשום ביחס אליהם (רע"א 5255/11 עריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.13).

במקרה דנן; במסמכים שצורפו היה כדי לבסס חזקת מסירה כי פעולות גבייה בוצעו בכתובת שאליה נשלחו המכתבים בפרק זמן של פחות מ- 3 שנים אף שאלה לא נשלחו בדואר רשום.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונספחיה, הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה מהנימוקים כדלקמן: א) הלכה היא כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם בנבו) (18.3.2015)). רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תינתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת...". (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח פסקה 4 לפסק דינו של כב' הש' צ' זילברטל (20.5.15)).

ג) הקביעות הנוספות בפסה"ד נעשו רק "למעלה מן הצורך", שכן התביעה יכלה להידחות בשל התיישנותה וממילא אין הצדקה בנסיבות אלו ליתן רשות ערעור גם בטענות הנוספות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כפי שנקבע בהחלטה מיום 02/11/2020, אין בסמכותו העניינית של ערכאה זו לידון בטענות הנוגעות להליכי גבייה ו/או היתיישנות העונשים מחמת חוסר סמכות עניינית, ולפיכך הטענות בעיניין זה נדחו על הסף.

המבקש טען בבקשתו כי נודע לו באופן מפתיע כי מתנהלים כנגדו הליכי גבייה בגין דוחות חניה, אשר לא נשלחו לו בגינם התראות בטרם נקיטת הליכים.

בהתייחס לדוחות שנשלחו אל המבקש לפני הקמת דואר ישראל, לא מצוין על גבי אישור המשלוח מספר הדואר הרשום, שכן, כאמור, דואר ישראל עוד לא הוקם.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, מצאתי לדחות את הבקשה מהנימוקים שיפורטו להלן.

לפיכך, הבקשה נדחית.

נוסף על כך, ככל שנאשם לא מבקש לבטל את דו"חות החניה, לא מבקש להשפט בעבורם ולא משלם אותם, אזי תקופת היתיישנות העונש מתחילה להספר בחלוף 105 ימים מהמועד שהודעת תשלום הקנס נשלחה אל החייב בדואר רשום.

לטענת המבקש המשיבה לא שלחה התראות למבקש, ולא נקטה באף פעולת גבייה מנהלית אקטיבית כנגד המבקש – כאשר הדו"ח הראשון ניתן לפני למעלה משני עשורים בשנות ה-90 של המאה שעברה והדו"ח האחרון ניתן בשנת 2009 לפני למעלה מעשור.

...

עולה מכאן שאופייה של טענת ההתיישנות הוא כטענת הגנה בלבד, וכך נקבע בע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח (2), 309, 326): "מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא; שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא; על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה.

עוד לעניין זה, דו"חות מטעם המנהל המיוחד לרבות תוכנית פירעון החובות, מוגשים לתיק בית המשפט במסגרת הליך הפש"ר. מכאן עולה המסקנה, שהתובע ידע או היה עליו לדעת אודות תביעת החוב שהוגשה על ידי המשיבה, ומשך הם פני הדברים, עמדה לפניו האפשרות להגיש התנגדות לתביעת החוב שהוגשה לנאמן.

לסיכום לאור האמור לעיל, מורה על דחיית המרצת הפתיחה.