התיישנות בתביעת נזיקין בגין תאונת דרכים

לענייננו, מדובר בתביעה לתשלום פיצויים בגין תאונת דרכים שארעה לתובעת ביום 24.2.2008.

הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968, שעניינה "תחילת היתיישנות" ולפיה: לענין תקופת-היתיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו ארע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שניגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו ארע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תיתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום ארוע הנזק.

במיוחד אמורים הדברים נוכח אסופת המכתבים שצורפו לתגובת הנתבעת, ממנה עולה כי התובעת הועמדה על תקופת ההתיישנות תוך הפנייה להוראות הדין בעיניין זה, ותוך אזכור מדוייק של מועד התאונה, והפניית שימת הלב לכך אין בעצם הפנייה אל הנתבעת במכתבי הדרישה השונים כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות העשוי להיעצר רק עם הגשת תביעה לבית משפט.

...

נטען על ידי הנתבעת הן בכתב הגנתה הנ"ל והן בבקשתה נשוא החלטתי זו, כי בנסיבות המקרה דנן התביעה הוגשה בחלוף התקופה הקבועה בסעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק ההתיישנות"), אשר לפיו תקופת ההתיישנות לתביעה שאינה מקרקעין הינה 7 שנים מיום שבו נולדה עילת התביעה.

בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי קיים טעם ענייני וראוי המצדיק הארכת תקופת ההתיישנות.

משכך הם פני הדברים אני קובעת כי אין כל הצדקה בהארכת תקופת ההתיישנות ובנסיבות העניין נדמה כי כל החלטה אחרת עלולה להחטיא את המטרה העומדת מאחורי חוק ההתיישנות הנ"ל והיא בהכרח מנוגדת לעקרונות העומדים ביסודו.

סוף דבר: לאור כל הנימוקים עליהם עמדתי לעיל, הנני מורה על סילוקה של התביעה על הסף.

הפלגותאות הטעונות הכרעה אלה הפלוגתות הדרושות הכרעה, כעולה מטיעוני הצדדים: האם התביעה היתיישנה; החבות הנזיקית בגין התאונה; שיעור הנזק שניגרם לנפגע; שיעור הפצוי לו זכאי התובע במסגרת תביעת שבוב.

סעיף 328(א1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] קובע כדלקמן: (א1) (1)   מבטח ידווח למוסד על כך שהוא או צד שלישי שהוא מבוטח שלו ניכו או רשאים היו לנכות סכום כלשהוא מהפיצויים שהוא או צד שלישי שהוא מבוטח שלו חייבים לשלם לזכאי, בין לפי הסכם ביניהם ובין לפי פסק דין, בשל גמלה ששילם או שעתיד לשלם המוסד לפי חוק זה, ואשר המוסד רשאי היה לתבוע מהמבטח או מהצד השלישי לפי סעיף קטן (א); בסעיף זה, "מבטח" – כהגדרתו בחוק הפיקוח על שירותים פינאנסיים (ביטוח), התשמ"א-1981; (2)   דיווח כאמור בפיסקה (1) יועבר באופן מקוון על גבי טופס שעליו הורה המוסד ופירסם באתר האנטרנט שלו, בתוך שישים ימים מיום כריתת ההסכם, מיום מתן פסק הדין או מיום ביצוע הנכוי, לפי המוקדם, ובו יפרט המבטח את שם הזכאי ומספר הזהות שלו, את הסכום ששילם או שהוא עתיד לשלם לפי ההסכם או לפי פסק הדין, את מועד כריתת ההסכם, מתן פסק הדין או ביצוע הנכוי, ולפי איזה חיקוק מאלה המנויים בסעיף קטן (א) חלה חובת הפצוי, ואם נוהל הליך משפטי, יציין את מספרו; השר, בהסכמת שר האוצר ובאשור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע דרכים נוספות למסירת הדיווח ומסמכים או פרטים נוספים שיצורפו לדווח, ולהאריך את התקופה למסירתו; (3)   על אף האמור בכל דין, תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לפי סעיף קטן (א) נגד המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו תחל ביום קבלת הדיווח או ביום שבו נודע למוסד על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, לפי המוקדם, ובילבד שלא תוגש תביעה כאמור אם חלפו 15 שנים מיום המקרה שחייב את המוסד לשלם את הגימלה; תכליתו של סעיף זה היא ליידע את המוסד לביטוח לאומי אודות קיום הליכים בין נפגע לבין צד שלישי או מבטחו, בכדי שהמוסד יוכל לכלכל את צעדיו ביחס להגשת תביעת שבוב, וזאת נוכח מקרים בהם המוסד לביטוח לאומי לא ידע אודות קיומם של הליכים בין הנפגע לבין צד שלישי או מבטחו.

...

סוגיית ההתיישנות בסעיף 10 לכתב ההגנה טענו הנתבעות כדלקמן: "התובענה הוגשה לבית משפט נכבד זה ביום 15.7.18, חמישה ימים טרם התיישנותה והקמת המחסום הדיוני בכלל להתדיין בתביעת השיבוב דנן, ברם וכפי שיפורט להלן דיון התביעה להידחות, בשל היעדר עילת תביעה ו/או יריבות...". בסעיף 11 לכתב ההגנה נטען לשיהוי בהגשת התביעה, ולנזק ראייתי שנגרם בגין כך לנתבעות.

התוצאה היא שהנתבעת חייבת לשפות את התובע ב- 70% מנזקי הנפגע (281,601 ₪), בניכוי הסכום ששולם על ידה לנפגע (70,000 ₪).

לא מצאתי אפוא להיעתר לבקשת הנתבעות בנדון, כאשר אציין שממילא אין משמעות מעשית רבה לדבר, בשים לב לכך שחישוב שיעור השיפוי נגזר במקרה דנן מסך נזקי התובע, שהוא נמוך בהרבה מסך תגמולי המל"ל, כאשר המשמעות העיקרית של הפרשי ההצמדה והריבית ביחס לנזקי הנפגע באה לידי ביטוי ברכיב של הפסדי שכר לעתיד (ובמקרה שלנו בהפרשי ריבית של כ- 20,000 ₪).

סוף דבר אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך 211,601 ₪.

הינה כי כן, היתה למל"ל ידיעה, ממנה אני למד – מודעות, כי מיתנהלת בעניינינו תביעה נזיקית בגין תאונת דרכים זו, שבגינה ועדת העררים שלו מאשרת לשלם לפי 36% נכות תגמולים לתובעת.

יתר על כן, בתיקון חדש יחסית לחוק המל"ל, שגם האריך את תקופת ההתיישנות שחוסמת את המל"ל מהגשת תביעות ל-15 שנה, תוקן סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ובהתאם - הוספה חובת הדיווח בהודעה למל"ל על קיומה של תביעה נזיקית נגד מזיק שאיננו מעביד - גם לנתבעות, חברות הביטוח.

...

בנסיבות אלה, ולאחר שעיינתי בממצאים ובדיון ומסקנות המומחה, לא מצאתי לסטות מהן, ואני מקבל את המלצת המומחה לגבי הנכות הרפואית שיש לייחס לתובעת בגין התאונה, כדלקמן: בגין ההפרעה הקיימת בכושר הפעילות עקב הפגיעה - עד יום 19.3.12, היינו - משך כ-20 יום, נכות זמנית בשיעור 100%.

מכל מקום, אני קובע כי יש לדחות את טענת הנתבעת באשר לנפקות אי-מתן ההודעה בענייננו, כאמור.

סוף דבר כמפורט לעיל - התביעה מתקבלת, בחיוב בתשלום של 25% מהסכומים שנקצבו; היינו - 25% מסך כולל של 373,000 ₪, שהוא סך 93,250 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובעת - החזר שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.21% מהסכום לתשלום לעיל [וככל שטרם שולם על ידי הנתבעת 2, שכר טרחה בגין התשלומים התכופים- הוא ישולם, בשיעור האמור, גם בגינם], וכן – ישולם החזר האגרה ששילמה התובעת בנדון.

הנתבעים פנו לתובע, בשם עזבון המנוחה חביבאללה, ובקשו לשכור את שירותיו המשפטיים לשם טפול בתביעת נזיקין בגין תאונת דרכים קטלנית בה מצאה המנוחה את מותה.

בית המשפט דחה את הטענה שבעלה של המנוחה ויתר על חלקו לטובתכם מאחר והוא היה יכול לתבוע את נזקיו באם מצא לנכון בבית המשפט בשטחים (הרשות הפלסטינאית ועכשיו איננו יכול לעשות זאת בגלל ההתיישנות).

...

וכך נכתב בסעיף 10 לבקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים: "הנתבעים יטענו כפי שעולה מהתצהירים רצ"ב כי הם סיכמו עם התובע כי שכר הטרחה שלו ישולם בסוף ההליך ורק אחרי שיקבלו פיצויים מחברות הביטוח ולא סוכם בשום פנים ואופן כי ישולם מראש" וכך בסעיף 2 לתצהיר הנתבע 1 ובסעיף זהה לו בתצהיר הנתבעת 2: "אני מצהיר כי איני מכחיש האמור בסעיף 3 וכי נפגשנו אני ואשתי עם עו"ד זכי כמאל במשרד שלו בחיפה וסיכמנו ביניניו כי הוא יטפל בתביעה וכי שאלנו אותו כמה שכר טרחה מגיע לו מהתביעה ואמר לנו כי אני מקבל שכר טרחה לפי אחוזים מסכום הפיצויים שנקבל עם סיום התביעה מחברות הביטוח וכן סיכמנו כי אנחנו משלמים לו שכר טרחה רק עם סיום התביעה וקבלת פיצויים כספיים ולא לפני." כמו כן, ראו דברי ב"כ הנתבעים: "בימ"ש מבקש ממני פעם נוספת לומר מפורשות האם הנתבעים מודים שהתובע זכאי לשכ"ט, ואני משיב שאנחנו לא מכחישים שהתובע עבד על התביעה. מבלי לפגוע בזכויות שלנו, על רשלנות בהגשת התביעה, על פגיעה בפיצויים שמגיעים לנו, ויש פגיעה של 550,000 ₪ בתביעה הזו." [דברי ב"כ הנתבעים, ש' 25-27 בעמ' 1 מפרוטוקול הדיון מיום 23/01/20] לשאלת בימ"ש מה סוכם בע"פ, אני משיב שהוא יקבל שכ"ט עו"ד, הבטיח להם שיקבלו מעל 2.5 מיליון ₪, ולפי זה אם יקבלו את הסכום, הוא יקבל שכ"ט לפי פלת"ד."

לנוכח כל האמור לעיל, בשים לב לכך שהתובע לא תבע שכר ראוי , אמדתי את היקף עבודתו על בסיס הטענות והחומר המצוי בתי ותיושם גישת בית המשפט המחוזי בעניין מורגנשטרן, המוכרת בפסיקה ענפה, ויקבע שכרו של התובע בדרך של "אומדנא דדיינא". מצאתי להעמיד את שכר טרחת התובע על סך של 5% מסכום הפשרה שהוצע במסגרת תביעת הפיצויים, ולהוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההצעה ועד התשלום בפועל.

התוצאה: הנתבעים ישלמו לתובע סך כולל של 23,400 ₪ ולסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההצעה ועד ליום מתן פסק דין זה. בנוסף, נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב בכך שהתביעה התקבלה באופן חלקי , אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בגין הליך זה בסך של 8,000 ₪.

יש שמדובר בתובעים שהם או ילדיהם סבלו נזקים קשים עקב תאונות דרכים או תאונות עבודה; יש שמדובר בנפגעי עבירה או נפגעי פעולות איבה; יש שמדובר בנזקי רשלנות רפואית או בהורים לעוללים בני יומם שנזקם לא אובחן כדבעי במהלך תקופת ההיריון.

חיבורם של מעשים ומחדלים אלה לעוולת נזיקין אחת החל, כאמור, בשנת 2002, ונמשך עד עצם היום הזה – ועל כן עילת התביעה של המשיב 1 נגד המערער לא היתיישנה כהוא זה. כמו כן אחראי המערער בנזיקין בגין פירסומו של סרט הכזבים שלו באתר ה-YouTube – זאת, למרות היעדרן של ראיות המסמנות את המערער או מי מטעמו כמי שהעלה את הסרט לאותו אתר.

...

מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.

המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.

אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.