מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

התיישנות בתביעה על הבטחה ממשלתית

בהליך קופת גמל (ק"ג) שהוגש בשנת 2021 באזורי לעבודה תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

כפי שנבהיר להלן, מעיון בתקנוני קג"א 1979, 1982 עולה כי במועדים הרלוונטים לתביעה היו שני מנגנונים שונים שנועדו להבטיח לחברים זכות לפרוש לפנסיה (מלאה / חלקית) בגילאים מוקדמים תוך שמירה על איזון אקטוארי.
לטענת קג"א פסק הבוררות איננו סותם את הגולל על תביעת קג"א ביחס לפרישות שנעשו עובר למתן פסק הבוררות שכן בהתאם להוראות סעיף 20 להסכם משנת 79' הסכום ששולם לפי פסק הבוררות היה יפה לשעתו, ואיננו "סוף פסוק" שכן היה על אגד לבצע תחשיב אחת לתקופה, על מנת לוודא שהסכום שבקופה מכסה את ההתחייבויות ביחס לכל אחד מהפורשים.
הדעת נותנת כי בעת שפעלו כך, הניחו חברי קג"א שכל זמן שאגד משגשגת, ימשיכו להצטרף לאגד חברים חדשים שישלמו דמי גמולים לקג"א, ולא העלו על דעתם כי קג"א תיסגר בפני הצטרפות חברים חדשים, וכי בחלוף שניים – שלושה עשורים, תשלט "אגד" הלכה למעשה על ידי חברים שאין כל זיקה בינם לבין קג"א. אפשר שחברי קג"א לקו באופטימיות יתר, ואפשר שהסתמכו מלכתחילה על תמיכה ממשלתית בעת צרה, או שהיו ערים לאפשרות כי הם מסתכנים בפגיעה בחסכון הפנסיוני שלהם, כך או כך, רצונם המצרפי של חברי קג"א, כפי שבא לידי ביטוי בתקנון הלא מתוקן, הוא אשר משקף את הרצון של קג"א (כרצון מצרפי של חבריה) בזמן אמת ואין מקום להתערב בו. לנוכח האמור, איננו סבורים כי החלטות האספה הכללית לעניין שינוי התקנון מבטאת תנאים שהוכתבו על ידי "אגד" אלא שהתרשמנו כי חברי קג"א שהיו גם בעלי מניות באגד קיבלו על עצמם מתוך רצון חופשי את דחיית עידכון המקדמים בין אם מתוך תקווה שהדבר יסייע לאגד ובין על מנת להבטיח שיוכלו לממש את זכותם לפרישה מוקדמת (וללא עלויות נוספות לעצמם).
הסמכות להגיש תביעה בגין כל עילה בכל עת (בין אם על ידי המנהל המיוחד ובין אם על ידי הקרן) איננה חלק מההסדרים שנקבעו במפורש בהוראות הפרק ולפיכך אין להחיל עליה את הוראות סעיף 78 יח. אשר לתכלית החקיקה נבהיר כי לא הובאה בפנינו כל ראיה כי המחוקק התכוון לפטור את המנהל המיוחד מתחולת דיני ההתיישנות, זאת תוך היתעלמות מהתכלית שנועדה לדיני ההתישנות כפי שהיא עולה מהפסיקה.
...
השנייה – כיצד יש להתייחס לעובדה, אשר איננה במחלוקת, כי הרשימות והחישובים שערך האקטואר הלר אינם מפרטים את שמות כל החברים שפרשו בתקופה שלפני פסק הבוררות, שכן יש חברים שאין חולק כי פרשו במועדים הרלוונטים, ובנסיבות שלא בוארו לא נכללו ברשימה שצורפה לפסק הבוררות ועל כן יש לקבוע האם בגינם קמה לקג"א עילת תביעה ומה היקפה? אשר לעמדתנו, אנו סבורים כי בכל הנוגע לפרישות לפי סעיף 16ה יש לקבל את טענת קג"א לפיה פסק הבוררות לא פטר את אגד מחובתה לפי סעיף 20 להסכם (שעמד בתוקף עד שנת 1986) - לבצע בדיקות חוזרות ונשנות מדי תקופה, בשנים שלאחר פסק הבוררות, על מנת לוודא כי הסכום שהועבר על פי פסק הבוררות מספיק לכיסוי העלות האקטוארית של הפרישה (ובמידת הצורך להוסיף עליו).
לנוכח האמור לעיל התביעה שכנגד נדחית על שני חלקיה.
עילת התביעה בגין פרישות לפי סעיף 16ד/29ד וכן עילת התביעה בגין הבטחת התשואה נדחית.
התביעה שכנגד נדחית.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2020 בהמחוזי חיפה נפסק כדקלמן:

פיצוי בדמות מקרקעין חליפיים – הבטחה שלטונית את תביעתם לסעד זה ביססו התובעים על הבטחה שניתנה להם מפי מי שכיהן בזמנו בתפקיד מנהל מינהל מקרקעי ישראל, מר יעקב עקנין, וזאת במסגרת ישיבה שהתקיימה ביום 16.2.1978 במשרדי מחוז הצפון של המינהל.
עמד על כך בית המשפט בע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 481 בקבעו: "ככלל, אין די בטענה כי חל שינוי במדיניות הממשלתית או בסדרי העדיפויות שלה כדי להצדיק את שיחרורה של המדינה מהתחייבויותיה החוזיות. כדי שתוכר זכותה להשתחרר מהתחייבות חוזית מוטל על המדינה - לפחות בדך כלל - להראות כי לאחר שהתקשרה בחוזה חל שינוי מהותי בנסיבות הרלוואנטיות להתחייבות שניתנה על ידה, וכי חיובה לקיים את החוזה חרף השינוי יסב פגיעה מהותית לאנטרס צבורי חשוב. מיגבלה דומה הוטלה בפסיקה על יכולתה של רשות לחזור בה מהבטחה שלטונית שניתנה על ידה (ראו: בג"ץ 4383/91 שפקמן נ' עריית הרצליה (להלן - פרשת שפקמן [20]), בעמ' 455 ובג"ץ 840/97 סבית נ' ממשלת ישראל [21], בעמ' 813)". דברים דומים נאמרו גם בבג"ץ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיות בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(2), 773 שם קבע בית המשפט כי: "אמנם הלכה פסוקה היא, שידיה של הרשות חופשיות, וצריכות הן להיות חופשיות, לקבוע בכל עת את המדיניות הטובה והראויה בעיניה... ואין לשום אדם זכות מוקנית לכך שמדיניות כלכלית שעליה סמך תשאר בתוקפה גם בעתיד...אך דברים אלה אמורים במדיניות, שהממשלה פעלה על פיה מתוך שיקול הדעת הנתון לה, מבלי שחלה עליה חובה מכוח הדין או מכוח הבטחה שלטונית. כאן עוסקים אנו במצב שבו, על פי טענת העותרות, נתנה הרשות הבטחה שלטונית מחייבת. במצב זה לא יוכלו המשיבים (המדינה) לסגת מההבטחה רק בשל העקרון שאין לכבול את ידיה של הרשות. עליהם להראות צידוק חוקי לכך". בספרו "המשפט המנהלי הישראלי", הוצאת שנהב, התשנ"ז - 1996 סיכם ר' הר-זהב את ההלכה לעניין זה באופן הבא (בעמ' 532): "צידוק חוקי לסגת מהבטחה קיים מקום שיש טעם סביר העומד ביסודו של שינוי המדיניות של הרשות... שינוי מדיניות, כשהוא לעצמו, אינו טעם מספיק לסגת מהבטחה. יש להיתחקות אחר הטעמים העומדים ביסוד שינוי המדיניות ולבחון, בנסיבות כל מקרה, האם טעמים אלה מצדיקים חזרה מהבטחה שניתנה". בעניינינו, לא הציגה הנתבעת ולו טעם אחד שיצדיק את השינוי שחל במדיניות הנהוגה אצלה לגבי פצויי הפקעה.
באותו פסק דין נאמרו הדברים הבאים לעניין היתיישנות התביעה: "בעניינינו נתגבשה עילת התובענה הקונקרטית של המערער כנגד המשיבים בעת שהובאה לידיעתו החלטת המדינה שלא להקצות את המקרקעין לחברות בפרוק לצורך בנייה בעמנואל. עיון בכתב-התביעה בהליך זה מלמד כי עילות התביעה כנגד משרד הבינוי והשיכון וכנגד מר אונגר נסמכות כל כולן על טענות בדבר מצגים מצד נציגי המדינה בדבר מחויבותה להקצות מקרקעין לחברות לצורך בנייה והפרת אותם מצגים. על יסוד טענות בדבר הפרת מצגים מטעם המדינה תובע המערער פיצויים מהמדינה ונציגה בטענות של חוסר תום-לב בניהול משא ומתן חוזי, בעילה נזיקית בגין מצג שוא רשלני ובגין הפרת הבטחה מינהלית.
...
סיכומו של דבר, ההבטחה שניתנה מפי מנהל המינהל בשנת 1978 הנה הבטחה שלטונית לכל דבר ועניין.
יחד עם זאת, נראה לי כי זכותם של התובעים לממש את ההבטחה השלטונית שניתנה להם לפני שנים רבות לקבל קרקע חליפית תמורת הקרקע שהופקעה מידם, גוברת, ומטה את הכף לטובת הכרעה בדרך זו, על כל החששות וחוסר הוודאות הנלווים אליה.
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום אחרת יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלומו בפועל.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2018 בשלום פתח תקווה נפסק כדקלמן:

בכתב ההגנה, טוענות המבקשות כי מדובר בתביעה מופרכת לחלוטין וחסרת תום לב, אשר הוגשה ממניעים פסולים וזרים, ומבלי לעדכן את בית המשפט ברקע העובדתי העומד בבסיס להגשת תביעה זו. בקליפת האגוז, לפי הנטען בכתב ההגנה, המשיב שכר מהמבקשת 1 שטח בקניון קריית הממשלה בבאר שבע בשטח של כ-12.72 מ"ר (ברוטו).
יתרה מזאת, המבקשת מוסיפה וטוענת כי מרבית תביעתו של המשיב היתיישנה ו/או נגועה ממילא בשיהוי ומניעות.
בין היתר, מאחר שדמי השכירות החודשיים לא נגזרו מגודלו של הדוכן והמשיב הוא זה שבנה בעצמו את הדוכן נשוא כתב התביעה על השטח אשר הושכר לו ע"י המבקשת 1.
"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת תקנה 519 לתקנות סדר הדין אזרחי היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הנה בעלת סכויי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על-כן מצוה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל שיקול-דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות" (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846).
...
ע"פ טענת המבקשות, המשיב כופה עליהן הליכים משפטיים רבים ונמנע מתשלום הוצאותיהן, כאשר תביעותיו שבות ונדחות ע"י הערכאות השיפוטיות השונות.
לאור כל האמור לעיל, באיזון המתבקש בין אינטרס הצדדים - מחד, זכות הגישה לערכאות של המשיב, ומאידך, הצורך להבטיח את זכויות המבקשות, ככל שתידחה התביעה, מצאתי כי בנסיבות העניין יש הצדקה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להוצאות המבקשות.
אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה ומחייבת את המשיב בהפקדת סך שך 23,181 ₪ בקופת בית המשפט, כערובה להוצאות המבקשות, באם תידחה התביעה.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2021 בשלום ירושלים נפסק כדקלמן:

בנוסף, טוען התובע שהסכמתו לחלוקה בעין ניתנה על בסיס ההבטחה של אחיה של התובעת (מר וליד עבידיה), שהתובע יוכל לבנות באופן חוקי בחלקו.
יש לציין שגם תירגום ההסכם תומך בגירסת התובע, ומשתמע ממנו כי הייתה כוונה לרישום חלוקת המקרקעין בפנקסים (ר' למשל ס' 8: "כל צד מתחייב להתייצב בפני כל משרד ממשלתי/ערייה כדי להשלים את הסכם החלוקה הזה והרישום בטבו", ובס' 11: "כל רישום בטבו יהיה בבקשה משותפת והרישום יהיה לפי תנאי הסכם זה".) בנסיבות אלה, אף אילו הייתי נכונה להניח לטובת הנתבעת שהיא לא הטעיתה את התובע לחשוב שיוכל לבנות על חלקו בחלקה, שוכנעתי שהוא סבר כך בטעות, ועל כן מן הצדק לבטל את הסכם החלוקה מכח ס' 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לאור עדות המהנדס שלא ניתן לעשות שימוש של ממש בחלק של התובע.
בהקשר זה אציין שלא ברורה טענת הנתבעת בדבר היתיישנות התביעה, משזו הוגשה פחות משבע שנים מיום חתימת הסכם החלוקה.
...
יש לציין שגם תרגום ההסכם תומך בגרסת התובע, ומשתמע ממנו כי הייתה כוונה לרישום חלוקת המקרקעין בפנקסים (ר' למשל ס' 8: "כל צד מתחייב להתייצב בפני כל משרד ממשלתי/עירייה כדי להשלים את הסכם החלוקה הזה והרישום בטאבו", ובס' 11: "כל רישום בטאבו יהיה בבקשה משותפת והרישום יהיה לפי תנאי הסכם זה".) בנסיבות אלה, אף אילו הייתי נכונה להניח לטובת הנתבעת שהיא לא הטעתה את התובע לחשוב שיוכל לבנות על חלקו בחלקה, שוכנעתי שהוא סבר כך בטעות, ועל כן מן הצדק לבטל את הסכם החלוקה מכח ס' 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לאור עדות המהנדס שלא ניתן לעשות שימוש של ממש בחלק של התובע.
לסיכום מראשית ההליך הנתבעת נוקטת סחבת וחוסר שיתוף פעולה.
לאחר שהוכח שהמקרקעין מוסדרים, וכי לא ניתן לאשר את חלוקתם על פי הסכם החלוקה, שכן לא ניתן יהיה לעשות שימוש כלשהו בתת החלקה שהוקצתה לתובע, אני קובעת שהסכם החלוקה מיום 17.4.11 בטל, והצדדים שותפים במושע בכל החלקה.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2017 בהמחוזי חיפה נפסק כדקלמן:

לטענתם, אין כל ראיה שלחוסין היו אי פעם זכויות במקרקעין ולכן, גם אם התיימר למכור לתובעים זכויות כלשהן, לא היה באפשרותו לעשות כן, וממילא התובעים לא יכלו לרכוש ממנו זכויות שלא היו לו. הנתבעים טוענים עוד כי תביעת התובעים היתיישנה, ובנוגע להליכי ההסדר הם טוענים שלפי הפקודה נטל הוכחת פגם בהליכי הסדר הוא כבד והתובעים כשלו להרימו.
ככלל, המאפיין את מוסד הרישיון הוא היותו הדיר (ע"א 493/16 יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית-עירונית בע"מ (3.10.17)), אף שבכמה מקרים ניתנה לבעל הרישיון עדיפות על פני זכויות קנייניות אחרות והרישיון הוכר כבלתי-הדיר.
דומה כי הגישה הנוהגת היא שלבית המשפט שיקול דעת נרחב בנושא זה, וכפי מציינת זלצמן: "לבית המשפט מסור שיקול דעת בעיניין זה והוא רשאי לבחור ממגוון של סעדים את הסעד אשר ראוי, לדעתו, להעניק לפלוני בנסיבות המקרה, החל בהטלת חיוב כספי על בעל המקרקעין ועד לחיובו להקנות לפלוני זכות במקרקעין כפי שהבטיח לו. הרעיון המנחה במתן הסעד מבוסס אף הוא על שיקולים של צדק, לאמור, שעל הסעד להיות פרופורציונאלי לסבל שניגרם לפלוני כתוצאה מהסתמכותו על ההבטחה או המצג של בעל המקרקעין, וזאת באופן שיספק את המידה המינימאלית הדרושה לשם עשיית הצדק ולא מעבר לכך" (עמ' 271).
...
מכאן מתבקשת המסקנה שמעמדם של התובעים הוא של בני רשות מכוח השתק.
אומנם מסתבר בדיעבד שלחוסין לא היו זכויות במקרקעין, אולם עובדה זו כשלעצמה אינה שוללת את המסקנה האפשרית בדבר ציפייה סובייקטיבית שנוצרה אצל סאלם וכרימה, ומן הסתם גם אצל שאר בני המשפחה, בנוגע לאפשרות להחזיק במקרקעין ולנהוג בהם מנהג בעלים.
סיכומו של דבר, אני מחליט לדחות את תביעת התובעים לרשום בשמם את הבעלות במקרקעין, ואני מקבל את תביעתם לסעד כספי ומחייב את רשות הפיתוח ואת רמ"י, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים פיצוי בשל ביטול הרישיון וחלף פינוי המקרקעין.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו