בהמשך, הודיע המשיב 1 על החלפת ייצוגו והגיש תשובה לבקשה בה היתנגד לסעד המבוקש וטען תחילה כי המבקש הוא שייעץ לו לפנות לבית המשפט בבקשה להחזר האגרה, הבהיר כי אין הוא מתכוון להגיש כל בקשה נוספת בגדר הליך זה, כי אין הוא מעוניין עוד בשרותי המבקש, כי אף אחד מן הצדדים להליך לא העיד או לא העלה טענה נגד המבקש וכי הבקורת היחידה נגדו מופיעה בהחלטתי מיום 12.2.20 בסוגיית פסיקת ההוצאות.
בהמשכה של פרשת אליהו הוסיף בית המשפט העליון והתייחס אף למקרה הספציפי של עורך דין, כמו המבקש דכאן, המעלה טענה של פגיעה בפרטיות שאינה נובעת מחשיפת מידע רפואי הנוגע אליו אך לטענתו פירסום המידע עלול ליגרור פגיעה בפרטיותו ואף בפרנסתו, וקבע כך (שם, פסקה 13) –
"בית משפט קמא הדגיש, כי המשיב, עורך-דין במקצועו, תלוי לצורך פרנסתו במניעת פרסומים שליליים אודותיו, גם בעיניין מצבו הבריאותי. בית משפט קמא סבר כי פגיעה פוטנציאלית זו בהכנסתו של המשיב עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיותו. דא עקא, שפגיעה פוטנציאלית בפרנסה, תהא חומרתה אשר תהא, אינה מובילה בהכרח לפגיעה חמורה בפרטיות, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העקרי הרלוואנטי במלאכת האיזונים הנדרשת בגדרי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט (עניין ידיעות אחרונות, פסקה 12; ע"א 2763/09 לוי נ' כונס הנכסים הרישמי, פסקה 4 (החלטה מיום21.2.2013)). האנטרס המרכזי הניצב אל מול עיקרון פומביות הדיון, בשאלה האם יש להורות על איסור פירסום אם לאו, הוא – כמוסבר – הפגיעה החמורה בפרטיות, ולא פגיעות אחרות כמו פגיעה בפרנסה או פגיעה בשם הטוב, גם אם לא אחת מיתקיים קשר הדוק בין אלה. פגיעה בפרנסה (או בזכות לשם טוב) עלולה להתרחש גם מקום שבו כלל לא היתה פגיעה בפרטיות, לא כל שכן פגיעה חמורה, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העקרי הרלוואנטי. כך למשל, כאשר התביעה סבה על טענה הנוגעת לשמו הטוב של בעל הדין, כמו איחור בתשלומים בהם חייב אותו בעל דין. בעניינינו, כאמור, ההצדקה לאיסור פירסום שמו ופרטיו של המשיב נעוצה בפגיעה החמורה בזכותו לפרטיות. מכאן, שאף אם פגיעה זו לא הייתה מובילה לפגיעה בפרנסתו של המשיב, ברי כי עדיין היה מקום לאסור את הפירסום, וההיפך – מקום בו נפגעת פרנסת בעל דין מחמת הפירסום, אך אין מדובר בפגיעה בפרטיות, אין עילה לאסור פירסום."
לא זו אף זו, בתי המשפט ייחסו במקרים מסויימים חשיבות מיוחדת לחשיפה ציבורית של מידע אודות עורכי דין הנוגע לאופן התנהלותם (ראה למשל ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני (27.2.2008) בחוות דעתו של כב' השופט עוזי פוגלמן) ובדומה לכך מצא בית המשפט העליון לנכון אף להימנע מלאסור פירסום של עבירות של עו"ד אשר התיישנו כבר, על אף הוראת סעיף 19 לחוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א – 1981 (ראה למשל על"ע 1368/04 מרדכי אפרתי נ' לישכת עורכי הדין (19.10.2004) בחוות דעת כב' השופט אליקים רובינשטיין).
...
באותו פסק דין הוסיף בית המשפט העליון והתייחס גם אל סוגיית התנגשות עקרון פומביות הדיון עם הזכות לפרטיות כדלקמן (שם, פסקה 9) –
"על פי נקודת האיזון העקרונית שנקבעה על-ידי המחוקק, עקרון פומביות הדיון נסוג מפני הזכות לפרטיות רק מקום בו הפגיעה בזכות זו היא חמורה (עניין ידיעות אחרונות, פסקאות 7-10; רע"א 3788/06 יפת נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פסקה 15 לפסק-דינו של השופט ח' מלצר (19.1.2012) להלן: עניין יפת). אמת המידה המרכזית לבחינת עוצמת הפגיעה בזכות לפרטיות היא אופיו של המידע שאת פרסומו מבקש אחד הצדדים להגביל. כך, ככל שמידע זה מתייחס לעניינים המשתייכים לליבת הזכות לפרטיות, תגבר נטייתו של בית המשפט להכיר בפגיעה כחמורה (עניין ידיעות אחרונות, פסקה 10). ואולם, גם לאחר שהגיע בית המשפט למסקנה כי הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיות היא חמורה, מלאכתו טרם הסתיימה. עליו להמשיך ולבחון, האם בנסיבות המקרה יש מקום להפעיל את הסמכות הנתונה לו לאסור פרסום, נוכח האיזון בין השיקולים השונים הצריכים לעניין (שם, פסקה 11). כך, לצד שיעור הפגיעה בזכות לפרטיות, יש לבחון את מידת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון. נקודת המוצא היא שעקרון פומביות הדיון נפגע כל אימת שפרסומו של ההליך השיפוטי מוגבל. זאת, משום שהצידוקים לעיקרון הם מוסדיים בעיקרם, והם אינם מבוססים רק על העניין הציבורי שבדיון הספציפי (ראו רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26 (1998) פסקה 17 לפסק-דינו של השופט א' גולדברג (שהיה בדעת מיעוט) וכן פסקה 10 לפסק-דינו של השופט ת' אור)."
בהמשך פסק הדין הבהיר בית המשפט העליון את ייחודו של המקרה בו עסק, שם הפגיעה בפרטיות נגעה למידע רפואי אודות צד להליך והבהיר כי פרסום מידע כזה ללא הסכמת בעל המידע אכן מהווה פגיעה חמורה בפרטיות המצדיקה נסיגה מסויימת של עקרון פומביות הדיון מפניה (שם, פסקה 10), וברוח קביעה זו אף נכנס לתוקף ביום 6.8.15 תיקון 77 לחוק בתי המשפט על פיו הוסף לסעיף 70 סעיף קטן (ג1) האוסר על פרסום פרטי הזיהוי של בעל דין התובע פיצויים בשל נזקי גוף, והם בלבד.
בהמשכה של פרשת אליהו הוסיף בית המשפט העליון והתייחס אף למקרה הספציפי של עורך דין, כמו המבקש דכאן, המעלה טענה של פגיעה בפרטיות שאינה נובעת מחשיפת מידע רפואי הנוגע אליו אך לטענתו פרסום המידע עלול לגרור פגיעה בפרטיותו ואף בפרנסתו, וקבע כך (שם, פסקה 13) –
"בית משפט קמא הדגיש, כי המשיב, עורך-דין במקצועו, תלוי לצורך פרנסתו במניעת פרסומים שליליים אודותיו, גם בעניין מצבו הבריאותי. בית משפט קמא סבר כי פגיעה פוטנציאלית זו בהכנסתו של המשיב עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיותו. דא עקא, שפגיעה פוטנציאלית בפרנסה, תהא חומרתה אשר תהא, אינה מובילה בהכרח לפגיעה חמורה בפרטיות, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העיקרי הרלוונטי במלאכת האיזונים הנדרשת בגדרי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט (עניין ידיעות אחרונות, פסקה 12; ע"א 2763/09 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 4 (החלטה מיום21.2.2013)). האינטרס המרכזי הניצב אל מול עקרון פומביות הדיון, בשאלה האם יש להורות על איסור פרסום אם לאו, הוא – כמוסבר – הפגיעה החמורה בפרטיות, ולא פגיעות אחרות כמו פגיעה בפרנסה או פגיעה בשם הטוב, גם אם לא אחת מתקיים קשר הדוק בין אלה. פגיעה בפרנסה (או בזכות לשם טוב) עלולה להתרחש גם מקום שבו כלל לא היתה פגיעה בפרטיות, לא כל שכן פגיעה חמורה, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העיקרי הרלוונטי. כך למשל, כאשר התביעה סבה על טענה הנוגעת לשמו הטוב של בעל הדין, כמו איחור בתשלומים בהם חייב אותו בעל דין. בענייננו, כאמור, ההצדקה לאיסור פרסום שמו ופרטיו של המשיב נעוצה בפגיעה החמורה בזכותו לפרטיות. מכאן, שאף אם פגיעה זו לא הייתה מובילה לפגיעה בפרנסתו של המשיב, ברי כי עדיין היה מקום לאסור את הפרסום, וההיפך – מקום בו נפגעת פרנסת בעל דין מחמת הפרסום, אך אין מדובר בפגיעה בפרטיות, אין עילה לאסור פרסום."
לא זו אף זו, בתי המשפט ייחסו במקרים מסויימים חשיבות מיוחדת לחשיפה ציבורית של מידע אודות עורכי דין הנוגע לאופן התנהלותם (ראה למשל ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני (27.2.2008) בחוות דעתו של כב' השופט עוזי פוגלמן) ובדומה לכך מצא בית המשפט העליון לנכון אף להמנע מלאסור פרסום של עבירות של עו"ד אשר התיישנו כבר, על אף הוראת סעיף 19 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א – 1981 (ראה למשל על"ע 1368/04 מרדכי אפרתי נ' לשכת עורכי הדין (19.10.2004) בחוות דעת כב' השופט אליקים רובינשטיין).
הפועל הנובע ממכלול האמור לעיל הוא שהבקשה להטלת חסיון על התובענה דנן או לקביעה כי הדיון בה – שהסתיים זה מכבר – ינוהל בדלתיים סגורות נדחית.
