התיישנות ביטוח תאונות אישיות: תאונת דרכים

בעיניין שלנו, לעניין היתיישנות התביעה בגין התאונה הראשונה, לא נראה כי מתעוררת בעיה בהקשר זף, שכן התביעה בגין התאונה הראשונה הוגשה בטרם חלפה לה תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות בגין פוליסת ביטוח תאונות אישיות (3 שנים מיום הארוע).

תוצאה זו אין בידי לקבל, בפרט משהמתינה התובעת לשעת כושר, לאחר שנדחו בקשותיה לפסילת חוות דעת מומחה בית המשפט ולמינוי מומחה נוסף בעיניינה, על הכול הכרוך בכך (ראו והשוו: ת"א (חי') 43213-04-17 פלונית נ' קרנית- קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים (החלטה מיום 14.3.19); באותו מקרה נדחתה בקשת התיקון הנשענת על תאונה שלישית שארעה לאחר הגשת חוות דעת מומחה בית משפט, תוך כדי ניהול ההליך המשפטי בגין שתי תאונות קודמות בתביעה לפי חוק הפלת"ד).

...

עוד טענה התובעת, כי יש מקום להיעתר לבקשה ולהורות למומחה ביהמ"ש לבצע בדיקה בקשר לשתי התאונות, זאת משיקולי צדק.

תוצאה זו אין בידי לקבל, בפרט משהמתינה התובעת לשעת כושר, לאחר שנדחו בקשותיה לפסילת חוות דעת מומחה בית המשפט ולמינוי מומחה נוסף בעניינה, על הכול הכרוך בכך (ראו והשוו: ת"א (חי') 43213-04-17 פלונית נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (החלטה מיום 14.3.19); באותו מקרה נדחתה בקשת התיקון הנשענת על תאונה שלישית שאירעה לאחר הגשת חוות דעת מומחה בית משפט, תוך כדי ניהול ההליך המשפטי בגין שתי תאונות קודמות בתביעה לפי חוק הפלת"ד).

על יסוד כל האמור לעיל, עלה בידי הנתבעת לשכנע, כי התיקון יגרום לסרבול ההליך, להכבדה ולהארכת הדיון שלא לצורך, כאשר בידי התובעת לפתוח בהליך חדש בעניין התאונה המאוחרת.

סוף דבר הבקשה לתיקון כתב התביעה – נדחית בזה.

הרקע להגשת בקשת התיקון  ביום 07/05/2019 הגישה התובעת תביעה כספית לקבלת פיצוי בסך 29,346 ₪ מהנתבעת, שהיא החברה המבטחת את התובעת בביטוח תאונות אישיות, וזאת בשל ארוע תאונתי, תאונת דרכים, מיום 07/05/2016 (להלן: "התאונה").

הנתבעת טענה להתיישנות טענת התובעת בשים לב לאי העלאת הטענה בעת הגשת התביעה ביחס למועד היתרחשות הארוע.

...

לטענת הנתבעת, יש לדחות את בקשת התובעת.

בהינתן על האמור לעיל, ומשביקשה התובעת לצרף חוות דעת חדשה כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה ולאחר ששני הצדדים הגישו חוות דעת ואף מומחה מטעם בית המשפט הגיש חוות דעת, ובהעדר כל הצדקה לשיהוי הקיצוני ותוך שמירה על המשאב הציבורי של הזמן השיפוטי, אין להיעתר לבקשה.

בהקשר זה אציין כי התובעת הגישה היום בקשה חדשה לדחיית מועד הדיון שלא בהתאם לנוהל שינוי מועדי דיון ובשל כך אני דוחה את הבקשה לדחיית מועד הדיון.

המזכירות תמציא החלטתי לב"כ הצדדים.

בגין אותה תאונה, ניהל המבקש בבית המשפט השלום ברחובות תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

המבקש בוטח על ידי מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה") בפוליסת ביטוח תאונות אישיות (להלן: "הפוליסה").

לאור תשובת המומחה כי הנכות התגבשה ביום התאונה, טענת ההתיישנות הפכה להיות ממשית והצריכה פעולות מצדו של המבקש כגון הגשת הבקשה למחיקת הסעיפים.

...

עם זאת, אני סבורה כי החלטת בית משפט קמא שלא למחוק את סעיף 12 לכתב ההגנה דורשת התערבות בהיותה מנוגדת לדין.

הנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.98 קובעת כדלקמן: "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה". בהנחייתו מיום 29.5.2002 חזר המפקח על הדברים, אולם סייג אותם באמרו כי: "...חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה." בית המשפט העליון ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין, ניתן ביום 4.5.06 על ידי כבוד השופט רובינשטיין, נדרש לסוגיית הנחיות המפקח וקבע שהנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השוויון בינם לבין המבטחות.

סוף דבר דין בקשת רשות הערעור להתקבל בחלקה.

האם תביעת התובע לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסה לביטוח תאונות אישיות לעמיתי "חבר" משרתי הקבע והגמלאים (להלן: "הפוליסה"), מעבר לאלו ששולמו, היתיישנה - זוהי עיקרה של המחלוקת שלפני.

ויוטעם, גם בהודעת התשלום מיום 22.5.2018 במסגרתה נימסר לתובע כי גובה התגמול נקבע בהתאם לסיווגו של הארוע כתאונת דרכים, צוין כי פרק הזמן להגשת תביעה לתגמולי ביטוח הוא 3 שנים, וכי רק הגשת תביעה לבית המשפט המוסמך עוצרת את מרוץ ההתיישנות (נספח 14 למוצגי הנתבעת).

...

לאחר מתן פסק הדין פנה התובע לנתבעת וטען כי נוכח הקביעה בפסק הדין, לפיה האירוע אינו מהווה תאונת דרכים, זכאי הוא לפיצוי בסך של 45,000 ₪, וזאת בהתאם לסעיף 3.1 לפרק ד' של הפוליסה הקובע כי סכום הביטוח המירבי בגין 100% נכות צמיתה הוא 300,000 ₪ (300,000 ₪ X 15% נכות), ודרש מהנתבעת להשלים את תגמולי הביטוח בהתאם, ומשסירבה הנתבעת להיעתר לדרישה הוגשה ביום 13.5.2021 תביעה זו. לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") ובפוליסת הביטוח, הקובעים תקופת התיישנות של 3 שנים ממועד קרות האירוע, ומשכך התביעה התיישנה ביום 13.8.2018, ומטעם זה דינה להידחות על הסף.

מכל האמור לעיל, עולה כי התובע היה ער למחלוקות בינו ובין הנתבעת באשר לסיווג האירוע כתאונת דרכים אם לאו, עוד טרם תום תקופת ההתיישנות, וכי לא הייתה כל מניעה להגיש את התביעה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, וכי אין בפסק הדין שניתן בתביעת הפלת"ד כדי להוות עובדה חדשה שיש בה כדי להאריך תקופת ההתיישנות, וממילא גם אם הייתה קביעה פוזיטיבית בפסק הדין בפלת"ד, ספק אם זו הייתה מחייבת את הנתבעת דכאן.

אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

התובע ישלם לנתבעת סך של 4,000 ₪ עבור הוצאות ההליך הכוללות שכר טרחת עורך דין אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ביום 7/3/2018 היה התובע מעורב בתאונת דרכים כרוכב אופנוע.

לפי סע' 31 לחוק חוזה הביטוח, היתיישנה התביעה לתגמולי ביטוח מכוח פוליסה לביטוח תאונות אישיות בחלוף 3 שנים ממועד התאונה.

...

התביעה הוגשה כשנה וחצי לאחר שהתיישנה ועל כן התביעה נדחית.

למרות זאת, בהתחשב במצבו של התובע ובנסיבות המיוחדות שבהן אנו שרויים בימים אלה, החלטתי לפנים משורת הדין שלא לעשות צו להוצאות לחובת התובע.

על יסוד כל האמור לעיל, נדחית התביעה ללא צו להוצאות.