התיישנות בביטוח לאומי תוך 12 חודשים

בהחלטתי מיום 6.5.13 הורתי למוסד לביטוח לאומי להודיע, מעבר לכל שאלה של פרשנות דין ותקנות האם הוא עומד על טענת ההתיישנות הדיונית, נוכח הרשום במכתב המוסד, מיום 8.2.11, לפיו הגב' קסירר רשאית לערער על ההחלטה "וזאת תוך 12 חודשים מתאריך קבלת מכתב זה". בתגובה, מיום 5.6.13, הסכים המוסד, מחמת הספק בלבד, לוותר על טענת ההתיישנות הדיונית.

...

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין תחולה להוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות) על חובות דמי ביטוח של מבוטחים למוסד לביטוח לאומי וחובות בגין גמלה ששולמה ביתר, ונכון להחיל על סוגיה זו את דיני השיהוי המינהלי, הן כאשר מדובר בגבייה אקטיבית והן כאשר מדובר בגביה פאסיבית, דהיינו קיזוז חובות מגמלאות המגיעות למבוטח.

לאור כל האמור, מצטרפת אני לעמדת חבריי שלפיה יש להחיל על גביית דמי הביטוח והשבת תשלומי יתר את דיני השיהוי המנהלי.

סוף דבר על דעת כלל חברי המותב, לעניין טענת ההתיישנות, דין ערעורם של בני הזוג אלכאמל והגב' קסירר להידחות, וערעורי המוסד בעניינם של הגב' חג'ג' ומר דהן להתקבל.

מעבר לכך, טוענים כי תביעה לביטוח לאומי מתיישנת תוך 12 חודשים מיום הלידה, ומשלא הוגשה תביעה בפרק זמן זה כאמור, אזי שאין מקום לחייבם.

...

] מכאן, משעדותה של הנתבעת רלוונטית על מנת לשפוך אור על המחלוקות בין הצדדים ומשלא התייצבה להעיד אנו סבורים כי יש בכך כדי להחליש את גרסת הנתבעים בהתאם לכלל לפיו הימנעות מהבאת ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעתו של אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל כן ההימנעות מחזקת את ראיות התביעה[footnoteRef:14].

אין בידינו לקבל טענות אלה, שכן הוכח כי הנתבעים לא שילמו לתובעת את זכויותיה הסוציאליות ואף לא הובאה כל ראיה כי נשאו בתשלומים בגין הוצאות רפואיות של התובעת.

לא שוכנענו כי יש בנסיבות העניין מקום לפסוק פיצוי זה לאור העובדה שפסקנו לטובת התובעת את שאר הרכיבים שנתבעו על ידה.

] סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעת ביחד ולחוד, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: חלף דמי לידה בסך 15,628 ₪ נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.13 [לצורך הנוחות מועד סיום חופשת הלידה הראשונה] ועד לתשלום בפועל.

טרם סיום נפנה לפסיקת בית הדין הארצי בעיניין עבל (ארצי) 1000-10-12‏ ‏ טירן זנו נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (12.4.2016), שם נדונה סוגיה דומה לעניינינו וכך נפסק :"אכן, צודק המערער בטענתו שלפיה, לא מן הנמנע שתוגש תביעה לעידכון בסיס שכר גם שנים לאחר קבלת ההודעה על בסיס השכר ועובדה היא כי המשיב נעתר בחיוב לעיתים לבקשות שכאלה, בכל מקרה על פי נסיבותיו. אולם, אין בכך כדי לאיין את חובתו של מבוטח לטעון לעניין השגגה שנפלה לטענתו בבסיס החישוב וזאת בהזדמנות הראשונה שבה נודע לו הדבר. המערער בעניינינו, לא עשה כן. אין חולק, כי כבר בשנת 2008 ידע המערער מהו בסיס השכר שעל פיו מחושבת גימלתו. מיד בסמוך לאחר קבלת מידע זה, ובתוך 12 חודשים, היה על המערער להשיג (בכתב ובמפורש) על קביעת פקיד התביעות. ...". ובהמשך נקבע:" משבחר המערער להגיש תביעתו על בסיס נתונים אחרים מאלה שהיו ידועים לו (לטענתו), ועל יסוד תביעתו ניתנה החלטת פקיד התביעות, יש לראותו כמי שנתפס בתביעתו, ומשבחר שלא להשיג עליה בפני בית הדין במסגרת המועדים הקבועים בחוק (תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969), יש לראות את הקביעה בעיניין בסיס שכרו כחלוטה ואין להתיר דיון בה מחדש". סוף דבר לאור האמור לעיל, באנו לכלל מסקנה כי תביעת התובעת כנגד החלטת המוסד, מיום 28.5.2013, היתיישנה ואין בית הדין מוסמך לידון בה. לאור התוצאה אליה הגענו וסוג ההליך הנידון, לא ניתן צו להוצאות.

...

בעניינים המתייחסים לאירועים לאחר עצם ההכרה באירוע כמקים זכות למבוטח, אין לאפשר באי פניה למוסד תוך שנה עילה לטענת התיישנות מהותית ולכל היותר יש להתייחס לדבר כאל שיהוי בפניית המבוטח.

עוד נוסיף כי אף לא מצאנו כי התקיימו טעמים מיוחדים המאפשרים הארכת המועד להגשת התביעה שכן התובעת לא ספקה כל הסבר אובייקטיבי או טענת נבצרות , או חוסר יכולת לערער על ההחלטה במועד הקבוע על פי הדין בפרט שעה שמדובר בנתונים אשר היו בידיעתה .

טרם סיום נפנה לפסיקת בית הדין הארצי בעניין עבל (ארצי) 1000-10-12‏ ‏ טירן זנו נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (12.4.2016), שם נדונה סוגיה דומה לעניינינו וכך נפסק :"אכן, צודק המערער בטענתו שלפיה, לא מן הנמנע שתוגש תביעה לעדכון בסיס שכר גם שנים לאחר קבלת ההודעה על בסיס השכר ועובדה היא כי המשיב נעתר בחיוב לעיתים לבקשות שכאלה, בכל מקרה על פי נסיבותיו. אולם, אין בכך כדי לאיין את חובתו של מבוטח לטעון לעניין השגגה שנפלה לטענתו בבסיס החישוב וזאת בהזדמנות הראשונה שבה נודע לו הדבר. המערער בענייננו, לא עשה כן. אין חולק, כי כבר בשנת 2008 ידע המערער מהו בסיס השכר שעל פיו מחושבת גמלתו. מיד בסמוך לאחר קבלת מידע זה, ובתוך 12 חודשים, היה על המערער להשיג (בכתב ובמפורש) על קביעת פקיד התביעות. ...". ובהמשך נקבע:" משבחר המערער להגיש תביעתו על בסיס נתונים אחרים מאלה שהיו ידועים לו (לטענתו), ועל יסוד תביעתו ניתנה החלטת פקיד התביעות, יש לראותו כמי שנתפס בתביעתו, ומשבחר שלא להשיג עליה בפני בית הדין במסגרת המועדים הקבועים בחוק (תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969), יש לראות את הקביעה בעניין בסיס שכרו כחלוטה ואין להתיר דיון בה מחדש". סוף דבר לאור האמור לעיל, באנו לכלל מסקנה כי תביעת התובעת כנגד החלטת המוסד, מיום 28.5.2013, התיישנה ואין בית הדין מוסמך לדון בה. לאור התוצאה אליה הגענו וסוג ההליך הנדון, לא ניתן צו להוצאות.

בבית-הדין האיזורי לעבודה בחיפה ב"ל 18258-01-13 בפני כב' השופטת מיכל פריימן התובעת כרמית בן צור, ת.ז. 056408826 ע"י ב"כ עו"ד רועי גמליאל הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד ענת רישין נקש פסק דין

לטענת הנתבע, התביעה הוגשה בחלוף כימעט 3 שנים ממכתב הדחיה, ולא בתוך 12 חודשים כאמור בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל – 1969.

עוד טען, כי טענות התובעת לא נתמכו בתצהיר עד למועד הדיון ועד בכלל, ומכל מקום, מודה גם התובעת בתגובתה כי מכתב הדחיה נתקבל אצלה תוך חודשים ספורים, גרסה שגם לפיה חלה היתיישנות ממושכת בהגשת התביעה.

...

לנוכח האיחור הניכר בהופעתו (ומשממילא לא הוגש תצהיר על ידו) לא מצא ביה"ד לנכון להיעתר לבקשת ב"כ התובעת להמתין לו או, לקיים את הדיון מאוחר יותר במהלך היום לכשיתפנה בית הדין.

משלא הועלתה בפני כל עילה המצדיקה הארכת תקופת ההתיישנות, ולנוכח השיהוי הממושך בהגשת התביעה לבית הדין, לא מצאתי כי יש מקום להאריך המועד להגשת התביעה, ודין הבקשה לדחייה על הסף – להתקבל.

אשר על כן, התביעה נדחית.

דיון והכרעה מסגרת נורמאטיבית סעיף 1(ב) לתקנות קובע כי: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". בהתאם לכך, ככל שמכתב הדחייה הגיע אל התובע בסמוך למועד הדחייה, יכול היה התובע לערער על החלטה זו לבית הדין לכל המאוחר לאחר 12 חודשים, ומשלא עשה זאת דינה של התביעה להתיישן.

יחד עם זאת, בעב"ל (ארצי) 41882-03-14 צרור נ' המוסד לביטוח לאומי (18.05.2015) (להלן: צרור) ציין בית הדין הארצי בהערת אגב כי "אם המוסד אכן שולח החלטות מסוימות בדואר רשום, הרי שעליו לשמור את אישורי המסירה בצורה מסודרת ולמשך זמן סביר", ובהמשך דבריו הסביר כי זמן סביר ייחשב לשנתיים בהתאם לסעיף 12(א) לחוק הארכיונים תשט"ו- 1955.

...

לחילופין טוען התובע כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור נוכח חוסר הארגון בהתנהלות הנתבע, ובשל מצב רפואי אישי אשר מנע ממנו לטפל בהגשת תביעה זו. מנגד, טוען הנתבע כי מכתב הדחייה נשלח לתובע בדואר רשום כבר ביום 9.2.16, בעוד התביעה לקביעת נכות הוגשה רק בשנת 2019, ולכן יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

הארכת מועד התובע טוען טענה חלופית לפיה יש להאריך את המועד להגשת התביעה, משלושה טעמים עיקריים, אולם כפי שיוסבר להלן, לא שוכנענו כי יש לקבל לקבלם: ראשית, התובע טוען כי יש להאריך את המועד היות והנתבע לא פעל מולו בהגינות ועקביות, ובכך גרם להתמשכות ההליכים.

] סיכום בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה ביחס למכתב הדחייה שעניינו טנטון, להידחות על הסף מחמת התיישנות.

בנסיבות אלו, משעה שתיקון גובה המענק נעשה לאחר ובעקבות הגשת התביעה, ישלם הנתבע לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.