התייצבות בשירות התעסוקה כבעל משפחה ועצמאי

החלטת פקיד ביטוח וגבייה מיום 25.7.13, על פיה חרף הדיווח של התובעת על עצמה כשכירה, הרי שעל פי בדיקה שערך המוסד, התובעת אינה "עובד" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שכן עבודתה בוצעה כ"עובד עצמאי" ולא כעובד שכיר, ובהתאם לכך נדרשה התובעת להרשם ולשלם דמי ביטוח כעצמאית החל מיום 1.5.2012.

בתביעתה טענה התובעת כי ביום 3.9.12 היא פוטרה על ידי עמותת "חינוך לילד 2011". ביום 25.7.13 ניתנה החלטת פקיד אגף בטוח וגבייה הנ"ל. ביום 30.7.13 דחתה פקידת התביעות את תביעת התובע בנימוק שהתובעת צברה 193 מתוך 300 ימי עבודה בתוך 540 הימים שקדמו לתחילת התייצבותה בשירות התעסוקה, ובשל כך ש: "עפ"י בדיקתנו לא היתקיימו יחסי "עובד- מעביד" בינך לבין מעסיק, ולכן לא ניתן להכיר בתקופת עבודתך אצל מעביד חינוך לילד 2011 (ע"ר) חינוך יד אילנה (ע"ר) יד אילנה לילד (ע"ר) כתקופה שבה היית מבוטח בביטוח אבטלה".

בהמשך החקירה, בתשובה לשאלה האם היא ובעלה יזמו את הקמת העמותה והגן, השיבה התובעת את התשובה הבלתי מהימנה הבאה: "לא יודעת, בעלי בא ואמר, לא יודעת אם זה הגיע דרך המייסדים או לא, זה בא דרך בעלי". אנו מעדיפים את עדותו של מר אייסן בהודעתו (נ/6) על עדות זו. המען הרישמי של העמותות היה דירת מגוריהם של התובעת ובעלה.

בית הדין נכון להניח שכפי שנירשם במטרות חלק מן העמותות (אך לא במטרות עמותת "חינוך יד אילנה" כעולה מתעודת הרישום שלה), התובעת ובעלה האמינו כי חשיפת מישפחות שאינן דתיות לתכנים יהודיים דרך ילדיהם בגן, היא פעולה מבורכת ורצויה.

...

המחלוקת הגדרת "מבוטח" לעניין פרק ז' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שעניינו ביטוח אבטלה, כוללת, בין היתר, את הדרישה כי "..הוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו". על רקע זה, המחלוקת שהוגדרה בדיון המוקדם הינה האם בפעילותה של התובעת בעמותות חינוך לילד 2011 וחינוך יד אילנה, הייתה התובעת שכירה כטענתה, או עצמאית כטענת הנתבעת, ובכפוף להכרעה בשאלה זו – האם התובעת זכאית לדמי אבטלה, שכן ככל שהתובעת לא הייתה עובדת אלא עצמאית בפעילותה בעמותות האמורות, המסקנה הינה שלא טעתה פקידת התביעות לפיה התובעת לא צברה תקופת אכשרה מספקת.

התובעת למעשה הודתה שיש ממש בתפיסתו של מר אייסן את פעילות העמותות כ"עסק" של התובעת ובעלה, אלא שלטענתה אין סתירה בין מסקנה זו לבין העובדה שמטרת העמותות הינה "קירוב רחוקים". לעניין זה העידה התובעת: "ש. מר אייזן נתן הודעה ושם משתמש באמירה אחרת ומקריאה מהמסמך לגבי תפקידו ...הוא רואה את העמותה שהוקמה רק לצורך גן. בתפיסה שלו זה עסק שלכם.

מכל הטעמים שמנינו, אנו סבורים שמכלול הראיות בהליך מתיישב באופן הגיוני יותר עם עמדת הנתבע לפיה פעילותה של התובעת כמנהלת הגנים במסגרת העמותות "חינוך לילד 2011" ו"חינוך יד אילנה", הייתה פעילות של עובדת עצמאית ולא של עובדת.

סוף דבר התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

נוכח האמור, לא הוכח כי המערער מקיים את התנאים להגדרת "עובד עצמאי" על פי חוק הביטוח הלאומי, שלפיה נידרש עיסוק במשלח יד בהקף של 20 שעות בשבוע בממוצע לפחות או הכנסה חודשית ממוצעת העולה על 50% מהשכר הממוצע או עיסוק במשלח יד בהקף של 12 שעות בשבוע והכנסה העולה על 15% מהשכר הממוצע; לא הוכח הקף הייצור הראשון בחודש מרץ 2009 ולכן הקביעה כי זה מועד תחילת פעילות החברה אינה מבוססת; בתקופה דצמבר 2008 עד יוני 2009 המערער לא עבד באופן סדיר, ושלילת הזכאות התבססה על תמונות אשר תיעדו את המערער באופן חד פעמי במפעל; בית הדין האיזורי לא היתייחס למהות פעילותו של המערער, ולא הוכח כי הביקורים במפעל היו לשם קיום התפקיד כמנהל מכירות; תיקון כתב האישום אינו מותיר ספק כי המערער היה מובטל בתקופה מחודש דצמבר 2008 עד לחודש מרץ 2009 (כולל); פעילותו של המערער בחברה הייתה בגדר "עזרה משפחתית" לאחיו, הבעלים של החברה, ולא נוצרו יחסי עבודה בינו לבין החברה בתקופה מיום 1.12.2008 עד יום 30.11.2009; בהיעדר ממצא כי שולם למערער שכר, יש לקבל את גירסתו כי פעילותו בחברה הייתה כ"מיתנדב"; המערער העיד כי במשך כל התקופה חיפש עבודה כעובד שכיר, ובית הדין האיזורי לא פירט את הבסיס לקביעתו כי המערער לא ביקש להישתלב אצל מעסיק כלשהוא כעובד שכיר; המערער התייצב בלישכת התעסוקה והיה זמין לכל הצעת עבודה, אולם לישכת התעסוקה לא הציעה לו כל עבודה; הנטל להוכיח כי המערער לא היה בגדר "מובטל" בתקופה בה היה רשום בלישכת שירות התעסוקה כדורש עבודה מוטל על המוסד, והוא לא הרים את הנטל המוטל עליו.

...

בהינתן כי הנפשות הפועלות מאחורי החברה היו בוריס והמערער שפעלו יחדיו, המסקנה המתחייבת היא שגם המערער עסק בעניינה של החברה בתקופה שמחודש דצמבר 2008.

אין בידינו לקבל טענה זו. בסעיף 160(א) לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל, ובסעיף 163(א) לחוק נקבע כי – "רואים אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה לפי תנאים שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה, והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו (לשני אלה ייקרא להלן – עבודה מתאימה) ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה מתאימה". בעניין גנוט [עב"ל (ארצי) 37877-05-12 שושנה גנוט – המוסד לביטוח לאומי (17.2.2014)] עמד בית דין זה על התכלית העומדת בבסיס ביטוח אבטלה, ועניינה בעובד שבניגוד לרצונו נמצא מחוץ למעגל העבודה, לרבות עובד שהוצא לחופשה ללא תשלום בניגוד לרצונו.

סוף דבר – על יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

לחלופין טען הנתבע כי התובעת לא עבדה כשכירה בשנה וחצי שקדמו לתאריך תחילת התייצבותה בשירות התעסוקה ולחלופי חלופין טען כי לכל היותר עבודתה בוצעה בגדר "עזרה משפחתית" גרידא.

בהתאם נפסק כי "על פי דברי ההסבר, כוונת המחוקק הייתה - להחיל דין אחד על "העובד העצמאי" ועל "בעל שליטה בחברת מעטים" וזאת, גם אם על פי המבחנים המקובלים במשפט העבודה ניתן לראות ב"בעל שליטה" "עובד" של "חברת המעטים". זאת, בנוסף למעמדו כ"בעל שליטה" בחברה זו." (סע' 27).

זאת, תוך היתמקדות בבחינה של הקף ההשפעה שניתן לייחס לו על היתנהלות החברה, בהיבטים הרלוואנטיים לביטוח אבטלה וליתר דיוק: בהיבטים שבהם נהוג להצדיק את ההחרגה של בעל השליטה בחברת מעטים מגדר הזכאים לדמי אבטלה ובכלל אלה: קבלת ההחלטות הנוגעות להקף, לסוג ההכנסות וההוצאות של החברה ולעיתוין; לאופן ולעיתוי חלוקת הרווחים או להקף התשלומים וההטבות שמהם נהנה מי שנטען לגביו כי הוא בעל שליטה וזאת, בהשוואה לבעלי שליטה אחרים וכן, להקף השליטה שלו על הפסקת ההיתקשרות עם עובדים ונותני שירות.

...

משכך, אנו קובעים כי התובעת עבדה בחברה כעובדת שכירה ולא בגדר "עזרה משפחתית גרידא". משכך קבענו, נותר לבחון את טענת הנתבע למעמדה של התובעת כבעלת שליטה בחברה.

לא זו בלבד, אלא שהוכח ההיפך: אף שהיה לתובעת תפקיד בכיר בחברה, הוכח בבירור כי הייתה כפופה להוראות המנכ"ל ולדרישותיו, עד כדי כך שבסופו של דבר החליט המנכ"ל על פיטוריה, בניגוד לרצונה (עמ' 21, ש' 19).

סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל – התביעה מתקבלת.

אנו קובעים כי התובעת זכאית לדמי אבטלה בגין תקופת עבודתה בחברה.

הוא לא הציג את פרטי הקורס שהוצע לו, ןאף לא הוכיח שהופנה לחיפוש עבודה עצמאי, ומדוע לא יכול היה להסתייע בשירות התעסוקה לבעלי מוגבלויות.

בהיתחשב בכל הנ"ל- מחד גיסא, ובנכות התפקודית והצורך בסיוע בחלק מהפעולות, כמו: גריבת גרביים, כניסה ויציאה מהמקלחת- מאידך גיסא, אני מעריכה צורך של כ-4 שעות בתקופת האישפוז והטיפול הראשוני ועד להתייצבות המצב וכן צורך של עזרה בהקף של כשעתיים עזרה ביום, מאז ואילך.

אליבא דהתובע ורעייתו, עקב נסיבות משפחתיות שפורטו והתבררו בהרחבה בעדותם, והקשורות במצבו הרפואי המורכב של אביה של הרעייה, הם "איחדו משאבים" עם האב ושלושתם מתגוררים כיום יחדיו, בדירה בת 5 חדרים, המצויה בבניין עם מעלית, בקומה שמינית.

...

מהטעמים המפורטים בסיכומי התובע- אני דוחה את הדרישה לניכוי פיצויי פיטורין, וזאת משום שלא הוכח ע"י הנתבעת שהתובע לא היה זכאי לקבלת פיצויי פיטורין אלמלא התאונה.

סוף דבר: לנוכח האמור- התביעה "נבלעת" בתקבולי המל"ל. הואיל ומדובר ב"תאונה בשירות המעביד" (ועל כך אין חולק בין הצדדים), הרי שאין לתובע זכאות לרבע מהנזק כפי שנקבע.

התוצאה הינה שדין התביעה להדחות.

הבעל מתייצב בשירות התעסוקה כדורש עבודה באופן סדיר.

פסק דין עב"ל 17345-10-11 עטא נאסר נ. המוסד לביטוח לאומי(פורסם בנבו).קובע כי: "הסוגיה בדבר זכאות לגימלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1980, למי שהוא לכאורה בעלים של זכויות במקרקעין, מעוררת פעם אחר פעם שאלות מתחום הבטחון הסוצאלי, במעורב עם כאלה שמתחום דיני המקרקעין. בכל פעם מחדש הציב בית דין זה בפסיקתו, כמורת דרך, את התכלית הסוציאלית העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה והגימלה המוענקת מכוחו, להבטיח אמצעי מחייה מינימליים למשפחה שנותרה ללא פרנסה וללא אמצעי קיום. כך הסירה הפסיקה, לא פעם, "מכשולים" מדרכו של מבקש הגימלה, "בדמותן" של הוראות מדיני המקרקעין, והכל כאמור נוכח תכלית החוק.

"(דגש שלי ש.ש.) פסק דין בעיניין עב"ל 6319-02-12 ג'מיל טוויל נ. המוסד לביטוח לאומי(פורסם בנבו) ,נפסק: "אמנם בנסיבות מסוימות יפוי כוח בלתי חוזר עשוי להוות ראייה לבצוע עסקת מכר לעניין חוק הבטחת הכנסה. עם זאת, כפי שעמדה על כך חברתי השופטת רוזנפלד בעיניין שנאיטה פאטמה[1], אין בעצם קיומו של יפוי כוח בלתי חוזר, כדי לחסום בחינה של יפוי הכוח כשלעצמו, ובשים לב לכלל התשתית הראייתית כפי שנפרשה לפני בית הדין. הטעם לכך היא שיפוי הכוח אינו יוצר את הזכות, אלא מהוות מכשיר ראייתי חצוני לביצועה, בהנחה שהזכות קיימת באופן עצמאי.

...

הנתבע טען כי התובעת לא שתפה פעולה ולא המציאה מסמכים וכן טען כי על פי המסמכים שהומצאו בסופו של דבר לבעלה של התובעת נכסים בשווי השולל גמלת הבטחת הכנסה.

מסקנתנו זו מתבססת על התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית הדין האזורי, שלטעמנו אין בה די כדי לבסס את טענתו של המשיב בדבר העברת זכויות הבנייה בדירות בניו.

סוף דבר, מכול האמור לעיל, יש לזקוף לבעל התובעת הכנסה מנכס בואדי ג'וז ומהאדמה בביר נבאללה.

התביעה בעניין זה נדחית.

בעניין החנות התביעה מתקבלת.