התייחסות לוועדת בוחנים לעבר משמעתי ופלילי של עובד מדינה

הנתבע הנו גוף מיוחד העוסק בהערכת תארים שניתנו במוסדות אקדמאיים מחו"ל והמעניק "אישורי שקילות". על פי אישורים אלה, התארים שניתנו על ידי מוסדות אקדמאיים בחו"ל שקולים לתארים הניתנים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דרוג שכר והטבות אחרות של עובדים בשירות המדינה, לרבות אנשי צה"ל, מישטרה ושב"ס. הנתבעת 2 הייתה מעסיקתו של התובע בזמן לימודי והשלמת התואר מושא ההליך שבפנינו.

עוד נכתב כי נקודת המוצא היא כי התואר הושג כדין על ידי הסטודנט עצמו וכי לא יעלה על הדעת שמעסיק צבורי יכיר בתואר אקדמי וישלם עליו הטבות שכר, שעה שהעובד הודה בהליך פלילי או משמעתי כי התואר היתקבל – אף אם בחלקו הקטן – באמצעות מירמה.

התובע הוסיף, כי כתב ההגנה שהגישה המדינה הוא כללי וכוללני והתייחס רק לחלק מהתובעים ולא לכולם.

דיון והכרעה בפתח הדברים והואיל ובית הדין בוחן את ההחלטה שהתקבלה בעיניינו של התובע בכלים של ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית נציין כי ככלל, בית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת ולא יתערב בהחלטתה, כל עוד היא התקבלה באופן עינייני, בהגינות והיא עומדת בדרישת הסבירות והמידתיות.

וכי: "ביסוד מתן ההטבות עמדה התכלית, שהכל ידעו עליה, שמי אשר מרבה השכלה וזוכה ביושר בתואר אקדמי מאוניברסיטה זרה המאושר על ידי ועדת השקילות, זכאי להטבות. כך ירבו בעלי השכלה גבוהה במסגרת עובדי המדינה והדבר יתן אותותיו ברמת השרות שתופק מהם. לעומת זאת, מי שקונה עבודות בכסף ובעצם אינו רוכש את אותה השכלה, אשר עמדה ביסוד מתן ההטבות, אינו זכאי להטבות". טענת התובע כי החלטת הנתבע אינה מידתית וכי העונש המקובל במוסדות אקדמאיים אחרים הנו פסילת הקורס או הרחקה למשך חודשים ספורים, אף אם יש בה ממש, אינה יכולה להיות מופנית כלפי הנתבע, שכן החלטת הגף אינה בת פועל במישור האקדמי, ואין הגף מעניק או שולל תארים.

בית הדין ער לנסיבות המיוחדות עליהן ביקש התובע להצביע ולקשיים שעמד בפניהם אלא שבשים לב למהות עבודתו של הגף ולמשמעות החלטתו כפי שפורט לעיל, לא מצאנו כי יש בכך כדי להטיות את הכף לעבר קבלת תביעתו וללא הצבעה על פגם שנפל בהחלטה, לא ניתן להעניק את הסעד המבוקש.

...

סוף דבר מכל הטעמים שפורטו לעיל, הוכח להנחת דעתנו כי בשים לב לראיות שעמדו בבסיס החלטת הנתבע, ההחלטה שהתקבלה הינה סבירה ומידתית ומצויה היא בתחום שיקול הדעת המקצועי של הנתבע.

לפיכך - דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עב"י 64877-12-18 מלכה נ' מדינת ישראל 19 פברואר 2019 בפני כב' השופט י. גריל, שופט עמית המערער: אליהו מלכה ע"י ב"כ עוה"ד רענן עמוסי המשיבה: מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) ע"י ב"כ עוה"ד גב' שרון איל פסק דין

נטען באישום הראשון, שבאותה תקופה שמשו חמזה מדאח, רוני ח'טיב, פארס מאזן, ואנור מרעי, שהם עובדי המחוז, והנם בני העדה הדרוזית, כבוחנים, וייקראו להלן: "הבוחנים". עוד נטען, שמשהפסיד המערער במיכרז לתפקיד מפקח מחוזי על בתי ספר לנהיגה, החליט המערער, בתפקידו כיו"ר הוועדה (ובאותה תקופה שימש בפועל כחבר ועד יחיד), להשבית את עבודת כלל הבוחנים במחוז בימי שישי, הואיל ולטענת המערער, החדר ביישוב מעלות שהוקצה באופן זמני לשימוש כלל הבוחנים, אינו מתאים עוד לצרכיהם.

בכל הנוגע לאמור בסעיף 8 באישום הראשון של התובענה, אמר ב"כ המערער (עמ' 2 לפרוט' בישיבת 13.2.19): "אני חושב שהכל נאמר. הוא היתייחס לקבוצה מסוימת, קבוצה שהחלה ב-9 ועלה בסוף ל-13 בוחנים. נאמר שבט כקבוצה. דורון כהן נהיה עד תביעה והשתמש במושג "סכינים בגב" זה חלק מביטוי שמשתמשים בו וזה קורה בכל מקום.

ב"כ המערער הוסיף וטען, כי המערער התכוון בדבריו לקבוצה מסוימת שהחלה בתשעה בוחנים ועלתה בסופו של דבר לשלושה עשר בוחנים, וכי השמוש במילה "שבט" היה מכוון לקבוצה, דהיינו, לבוחנים שלא קיבלו את הנחייתו של המערער בדבר המנעות מעבודה בימי שישי, ואולם טענה זו איננה מקובלת עליי, מה גם שבמפגש הפיוס מיום 30.6.15, הטיח המערער את דבריו לעבר העד חמזה: "אתה והשבט שלך", ודומה, כי אין מקום לפרשנות שונה של הדברים, מזו שניתנה על ידי בית הדין.

האמירה בסעיף 20 של טיעוני המשיבה, כי השיקול הצבורי גובר על השיקול הפרטי נכונה, אך לא ניתן להמנע מלהוסיף הסתייגות מסוימת, כעולה מעש"מ 7635/05 ירדנה שרתוק נ' נציבות שירות המדינה (29.1.07) מפי כבוד השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה בסעיף 13: "עם זאת, התכלית המערכתית הכללית של דין המשמעת אינה עומדת לעצמה, ולעולם יש לשקול בצדה גם את ההיבט האישי והאנושי הקשור בנאשם ובנסיבות חייו. בהקשר האינדיבידואלי נשקלים, בין היתר, עוצמת הסטייה בהתנהגותו של העובד מול מידת תרומתו לשירות הצבורי, מצבו האישי, והנסיבות שהביאו לבצוע העבירה..." ובהמשך, שם, בסעיף 14: "בעניינינו, כשלה אומנם המערערת בהתנהגותה, אולם נראה כי מבחינתה מדובר בכשלון חריג, ויחיד עד כה. בנסיבותיה האישיות ישנם היבטים הפועלים לחיוב ולקולא, שראוי לייחס להם משקל ראוי. מעדויות שהובאו, מצטיירת המערערת כמי שתרמה תרומה רבת שנים לעבודה בשירות המדינה בה היא מועסקת מזה 20 שנה, הייתה נכונה תמיד לסייע לכל נזקק בעבודה ומחוצה לה, ומי שמסגרת חייה האישיים מלווה בקשיים". במקרה שבפניי יש ליתן את הדעת על כך שהמערער, שהוא כבן 58 כיום, היה מועסק, במועדים הרלוואנטיים, כראש ענף, בוחן נהיגה, במחוז חיפה והצפון במשרד התחבורה, בעל ותק של 26 שנים, וזהו המקרה היחיד שבו הוגשה כנגדו תובענה משמעתית.

...

בשים לב לכל האמור, סבורני, שניתן נוכח האמור לעיל, להסתפק באמצעי המשמעת של נזיפה חמורה והפקעת חצי משכורת קובעת, ולהימנע מן ההוראה בדבר הורדה בדרגה למשך 6 חודשים.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין.

אני מקבל חלקית את הערעור על גזר הדין, ומורה על ביטול אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה למשך 6 חודשים (שאר אמצעי המשמעת יעמדו בעינם ללא שינוי).

עוד התייחסה הועדה לחוות הדעת ולדוחות שנמסרו לה, וציינה כי היתנהגותה של העותרת במהלך ריצוי מאסרה הייתה מלווה בהפרות משמעת ובמעורבות שלילית.

העותרת טענה כי קיימת אינדיקאציה אובייקטיבית להעדר מסוכנותה העתידית כדלהלן: העידר עבר פלילי או בטחוני טרם הרשעתה, העידר עבירות משמעת בעלות משקל כבד, העידר חומר מודיעיני שלילי בין כותלי הכלא ומחוצה לו; מדובר בעבירה אחת שבוצעה לפני יותר מעשור, בהיותה תחת השפעה של אחיה וגיסה שהיו דומינאנטיים, היוזמים והמתכננים של המעשה, והיא הייתה צריכה להשמע להם, בלית ברירה; העידר שיוך ארגוני אשר מבוסס על שיבוץ העותרת באגף מסוים.

ב"כ העותרת הפנה לפסיקה התומכת בעמדתה, לפיה חומרת העבירה לבדה אינה יכולה להוביל למסקנה כי אדם עלול לסכן את שלום הציבור אם ישוחרר מכלאו, ואין מדובר בחזקה כי אדם שביצע עבירה חמורה יהיה נכון לשוב ולבצעה.

השב"כ מיתנגד לשחרורה המוקדם של העותרת, והמידע המודיעיני המלמד על מעורבות שלילית, מתייחס לתקופה הנוכחית ולא לעבר הרחוק, ולכן לא נפלה טעות בהחלטת הועדה.

המסגרת הנורמאטיבית יפים לענייננו דבריו של כב' הנשיא רון שפירא בעת"א 30817-02-20 פלונית נגד מדינת ישראל (23/2/20); "7. בטרם נתייחס למכלול הנתונים שעמדו בפני ועדת שחרורים ראוי להדגיש את המסגרת בה אנו בוחנים את ההחלטה נשוא העתירה שבפנינו, זאת בהתאם להוראות חוק שיחרור על תנאי ממאסר, תשס"א – 2001 (להלן: "החוק") והפסיקה העניפה.

...

להלן נימוקי החלטנו לדחות את עתירת העותרת; לפנינו עתירתה של אסירה בכלא דמון, המופנית כנגד החלטתה של ועדת שחרורים בראשותו של כב' השופט בדימוס ד"ר מרדכי ארגמן, ואשר חבריה הם עו"ס גב' רותי בריקמן, איש החינוך, מר שאול יום טוב ורס"ב אילנה דרוקר, נציגת שב"ס (להלן: ועדת השחרורים), מיום 14/7/2020 בתיק וש"ר 7323-02-20 (להלן: ההחלטה).

סבורים אנו כי אין בדברים אלה כדי ללמד על היעדר מסוכנותה של העותרת, אלא על כך שגורמי הביטחון ערכו בדיקה יסודית בטרם עצרו אותה והגישו נגדה כתב אישום.

לסיכום, ראו דבריו של כב' הנשיא שפירא בעניין ראעי: "לאסיר אין זכות מוקנית לשחרור ממאסרו קודם לסיום תקופת המאסר המלאה שגזר עליו בית המשפט. חוק שחרור על תנאי ממאסר מאפשר שחרור מוקדם על תנאי וברישיון. אמות המידה לשחרור המוקדם קבועות בחוק. עיקרן הוא שהאסיר המשתחרר לא יסכן את שלום הציבור וכן מכלול של תנאים בכל הנוגע לאופן שבו התנהג בעת ריצוי מאסרו והמעידים כי ניתן לתת בו אמון". בנסיבות העניין, לא מצאנו כי נפל פגם בשיקול דעתה הרחב של הוועדה בקבלת החלטתה, בעקבות מסקנתה כי לא התקיימו התנאים לשחרורה המוקדם של העותרת, או כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

העתירה נדחית, אפוא.

לעניין זה ראוי להפנות לרע"ב 10844/08 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 1.2.09, שם נקבע כי: "...ברם, השאלה איננה עד כמה מסוכנת וחמורה העבירה שבוצעה על ידי האסיר ובגינה נושא הוא בעונשו, אלא מה גודל החשש כי האסיר יבצע, לאחר שיחרורו, עבירות המגלמות בתוכן סיכון לאזרחי ישראל. מובן שחומרת העבירה יכולה לעיתים לשמש כאינדיקציה מסוימת לסיכון הגלום באסיר ... הדבר נובע מכך שפעמים אכן קיים חשש כי אדם שביצע עבירה חמורה, יהיה נכון לשוב ולבצעה (ומאפשרות זו לרצידיביזם נלמד הסיכון לשלום הציבור). אולם אין עסקינן בחזקה, וודאי שלא חלוטה ... שאם לא כן – ניתן היה לקבוע מראש רשימת עבירות שמבצעיהן לא יהיו זכאים לעולם לשיחרור מוקדם...". די אם אומר כי לא עלה מבדיקה שנעשתה בהקשר לאסירים שהורשעו בעבירת ההצתה, שבקשתם לשיחרור מוקדם, נדחתה רק בשל העובדה שהורשעו בעבירת הצתה בלבד ועקב כך לא זכו בשחרור על תנאי, רק בשל העובדה שמדובר בעבירה חמורה שמעידה על מסוכנות האסיר, מסוכנות שמצדיקה שלילת תחולת החוק לשיחרור על תנאי, עליו.

כאן המקום להפנות, גם כן, לסעיף 9 לחוק שיחרור על תנאי ממאסר והקובע כדלקמן: "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשיחרור על תנאי,תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכווי שקומו של האסיר ואת היתנהגותו בכלא; לשם כך תביא הוועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה...". סעיף זה עוסק בבחינה פרטנית של היתנהגות האסיר והמסוכנות הנשקפת משחרורו האפשרי.

לעניין זה אפנה לרע"ב 3248/12 אלי עמר נגד ועדת השחרורים מיוחדת (ניתנה ביום 2.1.13), שם נקבע כי: "... שבהסתכלות לעבר אין די. ככלל, יש צורך גם לבחון את היתנהגותו של האסיר על ציר הזמן לאחר ביצוע העבירה ובמהלך ריצוי המאסר. לאמור, האם מסוכנותו של המבקש דעכה עם השנים או היתעצמה. האם נתווספו לה נדבכים שונים, לכאן או לכאן, עם חלוף הזמן. כפי שמורה סעיף 10(ב) לחוק שיחרור על תנאי, הדן בשחרורו המוקדם של אסיר עולם – על הועדה לשקול גם "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להישתלב בחברה ולתרום לה". ראו גם עת"א (חי') 27418-06-13 עלאן (אסיר) נגד משטרת ישראל/ שירות בתי הסוהר (ניתנה ביום 7.7.13), שם התערב בימ"ש המחוזי בהחלטת ועדת השחרורים אשר לא התייחסה למכלול הנתונים שיש להביא בחשבון בצד חומרת העבירה ונקבע כי החשש מפני הישנות מעשי עבירה בעתיד חייב להיות מבוסס על תשתית כלשהיא מלבד מעשי העבירה וזהו רק אחד ממכלול השיקולים שיש להביא בחשבון.

מה גם, הוועדה לא התייחסה לעובדה כי העותר נעדר כל עבר פלילי וזה מאסרו הראשון.

אמנם הועדה התייחסה להתנהלות האסיר במהלך מאסרו והגם שניתן לומר כי היתנהלותו לא הייתה למופת והיו הפרות משמעת, שיקול זה הנו אחד מבין שיקולים רבים שהיה על הועדה לבחון ולהתייחס אליהם.

סיכומו של דבר, נראה לי כי ראוי שהוועדה תקיים דיון נוסף בעיניינו של העותר, תוך שהיא בוחנת את כל השיקולים שפורטו ולאחר מכן תיתן את החלטתה שוב.

...

אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי הנכבדים לדחות את העתירה.

במקרה דנן, אני סבור כי נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים שלא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, כגון היותו של העותר קטין בעת ביצוע העבירה, תקופת המאסר הקצרה שנותרה לריצוי, העדר עבר פלילי ושזה מאסרו הראשון.

סיכומו של דבר, נראה לי כי ראוי שהועדה תקיים דיון נוסף בעניינו של העותר, תוך שהיא בוחנת את כל השיקולים שפורטו ולאחר מכן תיתן את החלטתה שוב.

במועד הופעתו בפני ועדת הבוחנים ועובר להופעתו בפניה נדרש המבקש למלא "הצהרה בדבר מידע פלילי ומשמעתי למועמד למשרה בשירות המדינה". בטופס הצהיר, כי לא ננקטו נגדו אמצעים משמעתיים לפי סעיף 31 לחוק המשמעת ובהם התראה או נזיפה.

לעניין נוסח הפרוטוקול נטען, כי בפסיקה נקבע שפרוטוקול ועדת הבוחנים אינו אמור לשקף מילה במילה את הדיון, אלא אמור לתאר את הפרטים המהותיים ובמקרה דנא, הפרוטוקול ממלא אחר דרישה זו. ביחס לטענת חוסר השוויון שהעלה המבקש, טענה המדינה כי הוכח שליושבי הועדה לא היה רצון להתנכל למבקש, ואף הוכחה התייחסות חיובית אליו.

נוסיף כי בנגוד לעמדת התובע שוכנענו כי חברי הועדה אכן לא ייחסו משקל לעברו המשמעתי של המבקש כאשר שקלו את מועמדותו לתפקיד משסברו כי המדובר בעיניין היסטורי ולא רלוואנטי כלשונו של מר יסלזון (עמ' 16 שורות 4-6).

על פי נסמן 93.2 בין מטרות המשוב "להעריך את רמת התפקוד והביצוע של העובד". על פי נסמן 93.346 יש לצרף עותקים מגליונות ההערכה של העובד בכל פנייה בעיניינו אל נציבות שירות המדינה במגוון נושאים ובהם "השתתפות במיכרז על משרה פנויה". בהתאם ובדומה, נקבע בפרק 12.3, שעניינו סדרי בחינות בעל פה, בנסמן 12.368 כי "נציבות שירות המדינה תגיש לוועדת הבוחנים תעודות ומסמכים אשר המציא לה המועמד, ואת תיק גיליונות ההערכה והמשוב של המועמדים שהם עובדי המדינה". אלא שאין עוד חולק כי בעיניינו של המבקש לא כך נעשה, ועל שולחנה של הועדה לא הונחו גליונות הערכת עובד כלשהם, ובפרט לא גליון ההערכה משנת 2010 שצורף לבקשתו המקורית.

...

טרם חתימת פרק זה נוסיף כי אין בידינו לקבל את טענת המבקש כאילו הוטעה על ידי הממונים עליו לחשוב שתיקו האישי ואף המלצות שקיבל יובאו על ידם לוועדה, ועל כן לא טרח להמציא לוועדה מסמכים נוספים לאלה שנדרש ובתוך כך המלצות.

סוף דבר, המבקש בא בפני ועדת הבוחנים ובפני בית הדין בחוסר ניקיון כפיים משביכר להצהיר דברים שאינם אמת ביחס לעברו המשמעתי, וכבר מטעם זה דין בקשתו דחייה.

על יסוד כל האמור הבקשה למתן צו מניעה זמני נדחית.