התייחסות הוצאות משפט כסעיף בניכוי מס

במסגרת כתב האישום יוחסו למשיבים 2-5 עבירות של היתחמקות ממס במזיד או סיוע לכך, לפי סעיפים 220(4), 220(5) ו-220(6) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ועבירה של אי ניכוי מס במקור לפי סעיף 218 לפקודה, כאשר למשיבים 3-5 יוחסו העבירות הללו יחד עם אחריות מנהל לפי סעיף 224א לפקודה.

בהתאם לכך, עילות התביעה להן טען המבקש כללו הפרת חובת זהירות של נושאי משרה לפי סעיפים 252 ו-253 לחוק החברות; הפרת חובת אמונים לפי סעיף 254(א) לחוק החברות; חריגה מסמכות והפרת דיני השליחות מצד המשיבים 3-5; עילה מכוח עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; והפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה זו. על כן, במסגרת בקשת האישור ביקש המבקש מבית המשפט לקבוע כי המשיבות 1 ו-2 זכאיות לפצוי כספי של 14,000,000 ש"ח בגין תשלום הקנס, בתוספת פיצוי בגין מלוא ההוצאות שנגרמו לחברות בגין האירועים המפורטים בבקשה, לרבות הוצאות המשפט של החברות בעניינים אלו אותן העריך במיליוני שקלים.

זאת ועוד, היה על המבקש להתייחס לטענות לפיהן למשיבים 3-5 כתבי התחייבות לפטור, שיפוי וביטוח מטעם המשיבה 2, בהתאם לסעיף 258 לחוק החברות.

...

לאחר ששקלתי את התייחסות ב"כ היועץ המשפטי לממשלה יחד עם השיקולים שנקבעו בפסיקה לעניין קביעת גמול ושכר טרחה, ועם הטעמים שפורטו בבקשת אישור הסדר הפשרה, החלטתי לאשר את הגמול ואת שכר הטרחה שהוצעו בהסדר.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני מאשר את הסדר הפשרה שהוגש על ידי הצדדים, לרבות את רכיבי הגמול שישולם למבקש ושכר הטרחה שישולם לבא כוחו, ונותן לו תוקף של פסק דין.

מתוך סכום הפשרה, תשלמנה המשיבות 1 ו-2 למבקש גמול בסך כולל של 100,000 ש"ח וכן תשלמנה לבא כוח המבקש שכר טרחה בסך כולל של 400,000 ש"ח בתוספת מע"מ, הכל בהתאם לסעיפים 10-13 להסכם הפשרה.

ביום 06.07.2022 הגישה התובעת הודעה שבה הלינה על היתנהלות בית הדין, טרוניות לגבי היתנהלות שרירותית ומוזרה, אי היתייחסות לתשובתה לכתב ההגנה ולבקשתה לתקן כתב התביעה ועוד, לרבות ביקורת על היתנהלותה 'הלא ראויה' של ראשת המותב ו'פנינים' נוספות.

ביום 27.12.2022, לאחר שניתנה החלטה כי הבקשה לחיובה בהוצאות תדון בדיון, הגישה התובעת בקשה נוספת כנגד חיובה בהוצאות משפט וכן בקשה ליתן פסק דין מיידי לטובתה.

אף אם יש סעיף בטופס לאשר ניכוי מס, הרי הטופס הוא אחיד וחיוב במס נעשה במקרים וחובה זו אכן קיימת.

...

על כן, התביעה נדחית על כל רכיביה.

בנסיבות, התובעת תשלם הוצאות הנתבעת בסך 3,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים.

אשר לחיוב התובעת בהוצאות בגין דחיית בקשתה לפסילת שופט, לא מצאנו מקום לשנות את ההחלטה.

כלומר, יש לבחון האם חוק הפטור הוא הסדר מקיף ושלם לרבות אי-התייחסותו לנכוי הוצאות מן השבח, או שמא הוא מקביל למסלול המופחת ויש להחיל גם במסגרתו את הוראות סעיף 122(ג) לפקודה (דנ"א 2308/15 פקיד השומה רחובות נ' דמארי, פס' 21 – 22 לפסק דינה של הנשיאה נאור (12.9.2017) (להלן "עניין דמארי")).

אומנם סעיף 5 לחוק הפטור עוסק אך בפחת, אולם בהשאלה מהילכת בית המשפט העליון בעיניין ע"א 4271/00 מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נז(2) 953 (2003) (בקשה לדיון נוסף נדחתה בגדרי דנ"א 4757/03 מנהל מס שבח מקרקעין נ' מ.ל השקעות ופיתוח בע"מ (7.7.2003)), שקבעה לאחר בחינה תכליתית שסעיף 39 לחוק מסוי מקרקעין אינו מהוה רשימה סגורה לעניין ההוצאות – הרי שמבחינה כלכלית-תכליתית ראוי להתייחס באופן שווה גם להוצאות ריבית ריאלית בסעיף 5 לחוק הפטור.

כאשר בית המשפט העליון סרטט את גבולות הגזרה לנכוי הפחת וההוצאות מן השבח, הוא גם קבע מתי לא ניתן לנכותם – כאשר הם כבר נוכו במס הכנסה.

...

תובענה ייצוגית היא אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין נוסף על האמור לעיל, אני סבורה כי בנסיבות המקרה הספציפיות בהן המשיבה פעלה בהתאם להכרעה שיפוטית חלוטה, אין מקום להכריע במחלוקת במסגרת תובענה ייצוגית תוך חיוב המשיבה בהשבת הכספים שהיא גבתה בהתאם לאותה הכרעה שיפוטית.

בהינתן העובדה שרשות המסים פעלה בהתאם לפסיקה קונקרטית של בית משפט מחוזי בעניין דומה מהותית, עניין וימן, אני סבורה שניהול הליך ייצוגי שעניינו השבה רטרואקטיבית של כספים ייפגע פגיעה קשה באינטרס ההסתמכות של רשות המס, שהסתמכה על הפסיקה בעניין וימן ועל כך שהיא פועלת בהתאם לחוק (והשוו רע"א 8925/04 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' עזבון אלחמיד, פ"ד סא(1) 126, 151 (2006)).

סיכומם של דברים, בקשת האישור נדחית.

מסקנה זו עולה אף בקנה אחד עם הנטען בסיכומי התובעות כפי שהוגשו בהליך ערר 50568-03-19 (נספח 23 לתצהיר הנתבעים, סעיף 86 לסיכומי התובעות שם), כדלקמן: "...מדובר בהוצאה שנולדה רק בחלוף ארבע השנים מקביעת השומה. לא ניתן היה לקזזה קודם, עקב המחלוקת סביב קביעת שומת המע"מ, עד לקביעתה של השומה הסופית בפסק הדין בתביעת בוטיק והתשלום מיום 12.9.18. היות שמחלוקת זו נותרה פתוחה, עד להכרעתה בפסק דינו של בית המשפט הנכבד בתביעת בוטיק, ממילא לא ניתן לטעון כי ניתן היה להסתמך על השומות, באופן הגובר על האנטרס של העוררות (התובעות דכאן - א.ש) בהארכת המועד לתיקון השומות, לצורך גביית מס אמת". והעיקר, טענת התובעות בסיכומיהן כי חששה של בוטיק שעם הנפקת חשבוניות מס חדשות, רשות המס תחייבנה במע"מ, הוא חשש ערטילאי ורשות המסים לא תנצל תיקון טכני כזה לחיוב בכפל מס, סותרת את עמדתן המפורטת של התובעות כפי שהוגשה ביום 12.10.20 בבקשה 15 עת דחו את הצעת בית המשפט כי בוטיק תנפיק חשבוניות חדשות אך התובעות ישאו בחיוב במס ויפעלו עצמאית מול רשות המס לקבל החזר.

בנוסף, רו"ח אפל (שבניגוד לנטען בס' 70 לסיכומי התובעות וסעיף 35 לסיכומי התשובה שלהן, לא הגיש תצהיר, אלא נחקר ע"י ב"כ התובעות בחקירה ראשית), לא נישאל ולא היתייחס לשימוש הנוסף שניתן לעשות בחשבוניות כניכוי ההוצאה בהיתחשבנות מול רשויות מסוי מקרקעין, וכפי שיובא להלן.

כך הופניתי לבקשה לתיקון שומת מס שבח מיום 7.10.18 (נ/5), שבמסגרתה ביקשו התובעות שתוכר להן הוצאה בסך של 1,453,922 ₪ ששולמה לבוטיק לצורך ניכוי ממס השבח (סעיף 17 לבקשה).

...

אין בידי לקבל את טענת התובעות בסיכומיהן כי הנתבעים גילו אדישות מפני קביעות שומת המס הנגזרת מהערכת שווי שירותי הבניה ואף עודדו את הרשויות להעריך מחדש את שירותי הבניה.

למותר לציין כי עתירה זו נדחית.

כך לדוגמא ציין כב' השופט אביים ברקאי בפסק דינו בתיק ת"א 42547-11-18 מיום 1.4.19 (נספח 18 לתצהיר הנתבעים) את הדברים הבאים היפים גם לענייננו: "התביעה שבפני היא תביעה שפוגעת במערכת המשפט בדרך שבה מגישים פעם אחר פעם טענות לערכאות שונות לרבות גם לרשות האכיפה והגביה שאכן אינה ערכאה שיפוטית. מדובר בהליך שבו התובעות 'הפסידו' במשפט כבר בחודש פברואר 2018 וחויבו בתשלום ... ובמילים פשוטות, לא די בכך שהתובעות התחמקו מתשלום אלא כעת הן עוד מלינות על הנתבעות שעמדו על כך שפסק דינו של בית המשפט יקוים". נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי התובעות עשו להן מטרה להרבות בהליכים אל מול הנתבעים ויש לתת לכך ביטוי בפסיקת הוצאות הולמת.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית.

ד) בנוגע ליתרת חוב בסך 6,375 ₪: בימ"ש קמא לא בחן את סעיפים 1 ו -6 להסכם הפשרה לפיהם היה על דגן להעביר למערערים 250,000 דולר כמיקשה אחת, ללא קשר לנכוי מס ל- IRS .

בתצהיר עדות ראשית מטעם דגן טען כי הנתבעים מציגים תשלומים שנעשו כביכול לשנת 2021 ממסך נושא את שנת 2021 כך שמתייחס למעשה לשנת 2020 ולא לשנת 2021, מועד העברת הבעלות (סעיף 9).

בנוגע לדמי השכירות: 1) סעיף 8 להסכם הפשרה קובע: "מובהר בזאת, כי אף שהדירות יועברו לניהול הנתבעים עד לסיום תקופת 90 הימים, ממועד אישור הסכם הפשרה על ידי בית המשפט, יהיו מחויבים הנתבעים להעביר את דמי השכירות לתובעים בגין השכרת הדירות במהלך התקופה הנ"ל, ככל שדירות אלה יהיו מושכרות במהלך התקופה הנ"ל בנכוי הוצאות הניהול השוטפות המקובלות (עליהן ידווחו הנתבעים לתובעים ויפרטו מראש מדוע על התובעים לשאת בהן כחלק מניהול השוטף טרם ניכוי)". (הדגש אינו במקור – א.כ.).

...

מקובלת עלי טענת המערערים לפיה - לפי הסכם הפשרה לא ניתן לקזז מהסך של 250,000 $ סכום שנוכה מהתמורה של מכירת דירה 101.

לסיכום: לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל ביחס לתביעה העיקרית.

ביחס לתביעה שכנגד הערעור מתקבל רק ככל הנוגע לרכיב של החוב בסך 6,375$.