התחשבנות כספית בין אגודות חקלאיות בעקבות הפעלת מדגה משותפת

בהילכת אפרופים נקבע כי הדרך לאיתור אומד דעתם הסובייקטיבי של צדדים לחוזה היא באמצעות שיטה פרשנית חד-שלבית, הכוללת בחינה במקביל של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו, "תוך יצירת חזקה הנתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)).

הכלל הפרשני קובע לפיכך כי "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון... קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקף את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי" (חוות דעתו של המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין בעיניין סהר; על מרכזיות הלשון ראו גם בחוות דעתה של הנשיאה חיות בעיניין הפטריארכיה).

תיאורטית ייתכן וניתן היה לשקול להסתפק בקביעה העקרונית לעיל ולהותיר לועד המנהל של העמותה לקבל כיום החלטה מושכלת ומנומקת בדבר דרך ההחזר (היינו דרך פריסת התשלום וסכום ההחזר החודשי), אך בית הדין האיזורי שוכנע בהתבסס על העדויות שנשמעו לפניו כי שיקול הדעת של הועד המנהל בכל הנוגע להשבת כספם של המשיבים הופעל שלא בתום לב ובדרך מקובלת אלא תוך העברתם ל"סוף התור" באופן בלתי הוגן.

...

אשר להחזר החוב - גם אנו שוכנענו, אם כי מנימוקים שונים במקצת כמפורט לעיל, שהגיע זמן השבתו של "חוב המייסדים" למשיבים, וכי הפרשנות שנתנה לכך העמותה - באופן שהיה מביא לכך שלמעלה ממיליון שקלים מכספם של המשיבים הופכים היו ל"תרומה" על כורחם - אכן לא הייתה במקומה.

בנסיבות העניין, לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעתו זו המבוססת על התרשמותו הישירה כאמור, הן בנוגע לעצם הפיצוי והן בנוגע לגובהו, ואנו דוחים הן את הערעור והן את הערעור שכנגד בקשר לרכיב זה. דרך כלל גם אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת הוצאות, אך במקרה זה הופחת על ידינו כמפורט לעיל הסכום אותו חויבה העמותה לשלם למשיבים, ולכן שוכנענו כי ראוי להפחית את סכום ההוצאות שנפסק ב - 25,000 ₪, כך שסכום ההוצאות בגין ההליך בבית הדין האזורי יועמד על 45,000 ₪.

סיכום סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור שכנגד נדחה.

שירותי נמל מוגדרים בסעיף 1 לחוק וכוללים בין השאר "שירות של ניטול מטענים והחסנתם"; כאשר בהמשך לכך, מכוח סעיף 57 לחוק, החברות הממשלתיות שהוקמו לצורך הפעלת הנמלים בחיפה, אשדוד ואילת הוסמכו כחברות נמל (להלן ביחד: "חברות הנמל") (סעיף 14 לתצהיר ירושלמי).

בהקשר זה, טענו התובעות כי "הואיל והנתבעות בחרו, מטעמים השמורים עימן, לערפל את תחומי חלוקת האחריות ביניהן, לגבי נשיאה בתוצאות הכספיות של התביעה... הרי שהתייחסות התובעות אל הנתבעות הנה, ביחד ולחוד, תוך דגש על אחריותן המשותפת, ובהיתחשב בכך שבמועדים הרלוואנטיים לתביעה, מי שגבה את אגרות הניטול הייתה רשות הנמלים, אשר הייתה בשליטה מלאה של מדינת ישראל והופעלה על ידה" (ההדגשה הוספה-ע'ב') (סעיף 10 לסיכומי התובעות).

בנוסף לכך, כפי שציינו התובעות בתצהיריהן, שוברי בר (שוברי בר יבוא מספוא אגודה שיתופית חקלאית בע"מ) זהו "גוף המארגן יבוא משותף של מספר יצרני מזון לבעלי חיים ובראשם שלושת מכוני התערובת הגדולים שאף מחזיקים בו" – התובעות 1, 3 ו-8 (וראו לעניין זה גם ה"כ 19545-04-10).

לעניין זה, כאשר נישאל קפנר אם יש בידי חנ"י רישומים של תשלומי אגרות הניטול וכמויות הייבוא של כל אחת מהתובעות, השיב כי "למיטב ידיעתי לא, מאחר [ש]ההיתחשבנות הכספית בין רשות הנמלים לבין היבואנים נעשתה בדרך כלל ברוב המקרים, רוב רובם של המקרים מול סוכני המכס שלהם ולא מול בעלי המטענים או היבואנים כפי שאנחנו קוראים להם. דהיינו אם יצאה חשבונית למישהו מהם היא לא יצאה מחברה זו או אחרת מהתובעים דוקא אלא לסוכני המכס שלהם" (פרוטוקול 10.3.2014 עמ' 296 ש' 22-14).

...

בנוסף, הנתבעות טוענות – כל אחת בתורה – כי דין התביעה להידחות אף בשל היעדר יריבות עימן.

" אף טענה זו דינה להידחות.

אף במקרים גבוליים, נראה כי האומדן הולם יותר מקרים בהם בית המשפט הגיע למסקנה מבוססת בראיות שנגרם לתובע נזק (גם אם היקפו לוט בערפל); הוצגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק; וקיים קושי אובייקטיבי ניכר לכמת במדויק את הנזק, למשל בשל התנהלות המעוול.

לנוכח כל שפורט לעיל והמסקנות שאליהן הגעתי, איני רואה מקום להידרש לשאלה זו. סוף דבר סופו של דבר, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

התביעה העיקרית היא תביעה כספית על סך 181,391 ₪ אותה הגיש קבוץ שדות ים אגודה שיתופית (להלן: "הקבוץ") כנגד הנתבע 1, מר אלי מר רוטר (להלן: "מר רוטר"), וכנגד הנתבע 2, מר מוחמד חסן מר מצרי (להלן: "מר מצרי").

כאשר הקבוץ התחיל לנתק את החשמל ולהתנקם במר מצרי, מר מצרי לא היה חייב בגין חשמל סכום כלשהוא, שכן הוא שילם למר רוטר סך של 25,000 ₪ (חוץ מה-3,000 ₪ ששולמו ישירות לקבוץ) עבור צריכת החשמל בגין הפעלת בריכות הדגים ומאגר המים.

אחיו של מר מצרי, מר מחמוד מר מצרי (להלן: "מחמוד"), הצהיר בתצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/4) כדלקמן: מחמוד היה מתווך, יחד עם מר גילבוע, בין אחיו לבין רוטר, כאשר התגלעו ביניהם חילוקי דיעות בניהול העסק המשותף של עבודות הדיג, בבריכות הדיג במאגרי המים אשר בהם גודלו דגים למכירה, ואשר נמצאים בשדות ים, להבות חביבה, תלמי אלעזר וגן שומרון.

עוד סוכם כי ההוצאות הנובעות מניהול השותפות, כגון: שכירות עבור המאגרים, רכישת מזון לדגים, חשמל וכד' ישולמו מחשבונו של כל אחד מהשותפים בנפרד, ומעת לעת יערכו היתחשבנות הדדית לגבי ההוצאות.

קשה להמנע מהרושם כי, מר גילבוע ידע כי מר רוטר העביר את זכויות השמוש במאגר ובבריכות למר מצרי ובחר "לעצום את עיניו", וזאת עד שקבל את מכתב ההתראה מטעם משרד החקלאות ביום 10.7.08, והחליט לשים לכך קץ. זאת, על מנת שהקיבוץ לא יעמוד בפני תביעה להפקעת זכויותיו במקרקעין ובמכסתו למים, דבר אשר היה עלול להסב לקבוץ נזק כלכלי כבד.

...

אין בכך כדי לומר כי אני מקבלת את עדותו של מר רוטר כהווייתה אלא כי מר מצרי לא הצליח להרים את הנטל לסתור את עדותו של מר רוטר.

אני מקבלת את טענתו של מר רוטר כי בכך נמנעה ממנו האפשרות לשלוח את הפתקית לבדיקת גרפולוג על מנת להוכיח טענתו כי הפתקית לא נכתבה בכתב ידו.

לאור כל האמור לעיל, מר מצרי לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו, דהיינו כי הנתבעים או מי מהם גרמו לנזקיו הכספיים והבריאותיים, וכן לא הוכיח את גובה הנזקים אשר נגרמו לו. סיכום התביעה העיקרית והתביעה שכנגד נדחות.

על מנת להתחיל מידית בייבוא הכלים ארצה, הציע הנתבע כנטען, כי בשלב ראשון ובכדי לחסוך בהוצאות הקמת חברה, שלא תוקם חברה חדשה, ויבוא הטרקטורים לארץ יבוצע באמצעות בוקמן, כאשר חלוקת תחומי הפעילות בין השותפים סוכמה כדלהלן: התובע – שיווק ומכירת כלים, אחזקה ומענה טכני ללקוחות, הנתבע ובוקמן – הסדרת ההזמנות מול החברה בפינלנד והסדרת רישיונות יבוא לכלים באמצעות בוקמן.

בינו לבין התובע היתקיים מו"מ, בכובעו כמנהל בוקמן, לפיו יפעלו בוקמן והתובע במשותף כסוכני החברה הפינית בארץ, כאשר בסופו של יום, בחודש מרץ 2012, או בסמוך לכך, הוסכם כי התובע ובוקמן, יהיו שותפים בחלקים שוים בשיווק ובמכירת הכלים של החברה הפינית, באופן שיתחלקו באופן שווה ברווחים שיהיו ממכירת הנ"ל, לאחר ניכוי ההוצאות.

מנגד, טוענים הנתבעים, כי בחודש מרץ 2012 או בסמוך לכך, הוסכם כי התובע ובוקמן יהיו שותפים בחלקים שוים בשיווק ובמכירת הכלים החקלאיים והטרקטורים של החברה הפינית, וכי מכירת הכלים של זו, החלה במרץ 2012 ולא לפני כן (ראה: סעיפים 5ט ו-17 בכה"ג המתוקן, סעיף 9 לתצהיר הנתבע וסעיף 8 לסיכומים), ובכלל זה הטרקטור נשוא דיוננו נרכש על-ידי בוקמן עוד טרם שהצדדים שתפו פעולה (בחודש אוקטובר 2011 או בסמוך לכך), ונמכר בשלב יותר מאוחר לגב' גן בר, טרם שהחל שתוף הפעולה בין הצדדים, וממילא לא זכאי התובע לכל הישתתפות ברווח ממכירתו.

בנוסף נישאל, האם זה נכון שעד 2012, כן הייתה היתחשבנות ביניהם שעל יסודה קיבל כסף, ועל כך השיב: "הייתה היתחשבנות כל הזמן וקיבלתי כסף על המוסכם, היו דברים אחרים שיאיר לא הסכים לשלם ואחרי רדיפה" (שם, שורות 25-26), אלא שנאמר לו, שזה לא מה שכתוב בתצהירו, אלא הצהיר "אין ספור פניות בע"פ ובכתב, הוא טיפטף סכומי כסף לחשבוני", השיב: "נכון", והוסיף שכל מה שלא במחלוקת זה "טיפטוף" (ראה: שם, עמ' 13).

...

משכך לא שוכנעתי, שבוקמן שימשה רק פלטפורמה תאגידית ליישום ומימוש הסכם השותפות בין התובע לנתבעים 2-3 כנטען, שמצדיק כביכול את חיובם האישי.

לסיכום, אני מחייבת את נתבעת מס' 1 לשלם לתובע סך של 11,303 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 15.12.13 ועד יום התשלום בפועל.

התביעה כנגד נתבעים מס' 2 ו- 3 נדחית.

מכתב התביעה עולה, כי התובעת והנתבעת, שתיהן אגודות חקלאיות, הסכימו להפעיל במשותף מדגה במסגרת זכות הפעלה שקבלה הנתבעת לברכות הדגים של קבוץ חמדיה.

במכתב האמור, מיום 26.5.09, ציין זיו, כי "היתרה לזכות קבוץ אפיקים ליום 31.12.08 (קו תחתון במקור) לאחר חלוקת ההפסד עד לאותו תאריך היא 470 אש"ח". עוד ציין, כי "נשאר להיתחשבן על תוצאות 2009 בהתאם לעקרונות שנקבעו בין קבוץ נווה אור וקיבוץ אפיקים, על מנת לסיים את הפעילות המשותפת בין שני הקיבוצים". זיו העיד, כי שני הסעיפים הראשונים במסמך מתייחסים לדו"חות 2008 כפי שהוצגו לצדדים והסעיף השלישי, במסגרתו היתייחס להיתחשבנות בגין שנת 2009, נכתב משום שידע ששני הצדדים חלוקים בעמדותיהם והם צריכים לשבת ביחד ולהחליט איך הם מסיימים את ההיתחשבנות ביניהם (עמ' 9 ש' 26-30).

דומוביץ נישאל על איזה נתון הוא מסתמך בסעיף 12 לתצהירו והשיב, כי זה על סמך הערכה שעשו הדייגים שמתבססת על מה שהוציאו מהבריכות ומה שמכרו לשוק והוסיף, כי יש כסף בפועל בהנה"ח (עמ' 13 ש' 27-29).

...

לטענת הנתבעת דין התביעה להדחות.

זיו נשאל האם דו"ח הפרפורמה שלו הגיע לידיעת הנתבעת והשיב, כי בסופו של דבר.

מקובלת עליי טענת התובעת לפיה הוסכם, כי תעשה ספירת מלאי בסוף יוני 2009 וכי היא תקבל מחצית משווי הדגים, בניכוי מחצית ההפסד שהצטבר בתקופה ההפעלה המשותפת של המדגה והוצאות אחזקת המלאי עד סוף יוני 2009.

בנסיבות האמורות, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 571,038 ₪, בתוספת ריבית ארגונית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.