התחשבות במצב נפשי בענישה על עבירת רצח עקב הפרעה נפשית

משהסכימו הצדדים כי יש לגזור על הנאשם "עונש מופחת" לפי סעיף 300א. לחוק העונשין, המשמעות היא על פי האמור בסעיף זה, כי "בשל הפרעה נפשית חמורה... הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש, כאמור בסעיף 34ח. - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול במעשהו; או (2ׂׂ) להמנע מעשיית המעשה". עוד עולה מפסיקת בית המשפט העליון, כי על אף קיומו של הסדר טיעון הכולל עונש מוסכם ולא רק "טווח ענישה", אין בית המשט פטור מן הצורך לקבוע, בטרם יגזור את הדין על פי הסדר הטיעון או תוך חריגה ממנו, "מיתחם עונש הולם". לצורך קביעת מיתחם העונש ההולם ומשהורשע הנאשם בבצוע מספר עבירות, על ביהמ"ש לקבוע תחילה האם מדובר "בארוע" אחד או מספר אירועים.

בע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.2.13) נדונה הקורלציה שבין מיתחם "העונש ההולם" לבין טווח הענישה המוצע לבית המשפט במסגרת הסדר טיעון ונקבע כי לא מדובר במושגים זהים, ואנו סבורים כי מכוח קל וחומר יחול הדבר גם על עונש מאסר שהוסכם בין הצדדים בהסדר הטיעון.

אולם, ניתן להיתחשב במצבו הנפשי של הנאשם גם כנסיבה שיש לשוקלה במסגרת "הנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה", לצורך קביעת "העונש המתאים" בתוך המיתחם, על פי סעיף 40יא.(8) לחוק העונשין.

בשל האמור לעיל, ומתוך שאין אנו שמים עצמנו "יותר קטיגור מן הקטיגור" ומשמשוכנעים אנו כי המאשימה המופקדת על אינטרס הציבור וביטחונו, שקלה את כל השיקולים הראויים, ומשקיבלנו חוות דעת פסיכיאטרית של רופא מומחה בתחום, העובד בבי"ח מוכר, שנערכה לאחר שיקול מעמיק ועיון חוזר בחומר, לפיה ניתן להשית על הנאשם "עונש מופחת" בשל מצבו הנפשי, אנו מקבלים את הסדר הטיעון וגוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: (א) בגין עבירת הרצח – 15 שנות מאסר בפועל.

...

אנו מורים לנאשם לשלם את סכום הפיצויים של 45,000 ₪ למתלוננת עד ליום 31/5/15.

אנו מחייבים את הנאשם לשלם למתלונן א'ח' פיצויים בסך 20,000 ₪.

אנו מחייבים את הנאשם לשלם למתלונן א'ש' פיצויים בסך 15,000 ₪.

(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להמנע מעשיית המעשה.

התייחסתי לכך בעבר, בחוות דעתי בע"פ 485/15 אלוני נ' מדינת ישראל (13.6.2017): "מקובלת עלי הגישה לפיה ככלל – לנוכח עיקרון קדושת החיים העונש בגין רצח הוא מאסר עולם ללא שיקול דעת פרטני, ולו מן הטעם שכך נוצרת שמירה על השויון בין קרבנות אחת מהעברות החמורות ביותר בחוק העונשין כלפי יחיד, אם לא החמורה שבהן." בחוות דעתי שם אף ציינתי בסמוך כי במצב המשפטי כפי שהיה באותה עת, ובנגוד לשיטות משפט אחרות, אין בחקיקה הישראלית דרגות שונות של רצח, פרט לעונש מופחת לפי סעיף 300א. ואולם, ברפורמה הכריע המחוקק הכרעה ערכית אחרת – במסגרת יצירת מדרג עבירות המתה, קבע המחוקק כי על עבירת הרצח הבסיסית מאסר עולם יהא העונש המירבי, ולא עונש החובה.

מיתחם זה יש לקבוע על-פי עקרון ההלימה, ובהיתחשב בערך המוגן בעבירה, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות המעשה; בתוך המיתחם יש לגזור את העונש על-פי שקולי הרתעה ועל-פי נסיבות העושה (סעיף 40ג לחוק).

...

ואולם, בבואי לשקלל את הנסיבות סבורני כי העמדת העונש בתחתית מתחם העונש ולא במרכזו, כפי שבית משפט קמא קבע, תהא מענה הולם למורכבות של גזירת העונש במקרה הייחודי דנן.

סיכום וסוף דבר פסק דין זה דן בסוגיית הענישה בעבירת הרצח הבסיסית בנוסחה לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה (סעיף 300(א) לחוק העונשין), הקובעת, לעבירה זו בלבד ולראשונה באופן רחב זה, עונש של מאסר עולם כעונש מרבי ולא כעונש חובה.

רביעית, בנסיבות מקרה זה, סבורני כי נכון שהערכאה הדיונית הייתה מטילה על המערער עונש של מאסר עולם בשל הנימוקים שפורטו.

" סעיף 300א(א) לחוק (להלן גם: סעיף העונש המופחת) איפשר איפוא לבית המשפט לחרוג לקולא מעונש החובה של מאסר עולם בעיניינו של נאשם אשר בשל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי שיכלי הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להמנע מעשייתו.

הפסיקה פירשה את הסעיף ככולל שלושה תנאים מצטברים להקלה בעונש: (1) הנאשם לוקה בהפרעה נפשית חמורה או בליקוי שיכלי; (2) בשעת המעשה היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את מהות המעשה או את הפסול שבו, או להמנע מעשיית המעשה; (3) קשר סיבתי בין השניים (ראו למשל: ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 69-68 (2000); ע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס׳ 13 לפסק דינו של השופט ע׳ פוגלמן (7.2.2008); להרחבה ראו: אורי שהם ולי-אור שיחרור ״ענישה מופחתת או אחריות מופחתת בעבירת הרצח״ ספר מנחם פינקלשטיין 443, 461-455 (שרון אפק ואח׳ עורכים, 2020) (להלן: שהם ושיחרור)).

יש להדגיש כי עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת נחקקה במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה, שנערכה לאחר שנחקקו סעיפים אלו, ושקדמו לה חשיבה ודיונים ממושכים; אילו היה המחוקק סבור כי בגזירת העונש על עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק אין להיתחשב במצבו הנפשי של הנאשם, חזקה כי היה מעגן זאת בחוק באופן מפורש (השוו: עניין שפק, פס' 11 ו-15 לפסק דיני).

כך נקבע אף על-ידי בית משפט זה ביחס לסעיף 300א(א) לחוק בנוסחו הקודם, אשר כאמור כלל נסיבה זהה בלשונה לזו הכלולה בסעיף 301ב(ב)(2) לחוק, שבהתקיימה בית המשפט יכול היה לגזור עונש קל ממאסר עולם על מי שהורשע בעבירת הרצח: ״מידת ההפחתה בעונש תלויה ב׳עוצמת׳ מצבו הנפשי של המערער.

...

טענתה המרכזית של המדינה בערעורה היא כי באופן עקרוני, בגזירת עונשו של מי שמורשע בעבירת ההמתה באחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק, אין ככלל מקום לבחון את "עוצמת ההגבלה" של יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה בשל מצבו הנפשי, ולתת לעוצמה זו משקל לקולת העונש.

לנוכח אלו, סבורני כי יש להחמיר את עונשו של המשיב ולהטיל עליו שנתיים נוספות של מאסר בפועל, כך שעונשו יועמד על שתים-עשרה שנות מאסר בפועל.

על כן, סבורני כי יש להגדיל סכום זה ולהעמידו על סך של 150,000 ש״ח שיחולקו בחלקים שווים בין אשתו וארבעת ילדיו של המנוח.

סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר את עונשו של המשיב ברכיבי המאסר בפועל והפיצוי לנפגעי העבירה, כך שעונש המאסר בפועל שמוטל על המשיב יועמד על שתים-עשרה שנות מאסר, והפיצוי שמוטל עליו יועמד על סך של 150,000 ש״ח, שיחולקו בחלקים שווים בין אשתו וארבעת ילדיו של המנוח.

היתחשבות במצבו הנפשי של הנאשם מקומה במסגרת הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה ומשכך, בקביעת מיתחם העונש, ובמיוחד הקרבה לסייג האחריות הפלילית: לטענת ב"כ הנאשם בקביעת מיתחם העונש על בית המשפט להיתחשב במצבו הנפשי של הנאשם במסגרת הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה, כאמור בסעיפים 40ט(א)(5), (6) ו-(9) לחוק העונשין.

הסבריו של הנאשם לנסיבות ביצוע העבירה ומניעיו מחזקים את המסקנה שהנאשם פעל מכעס כלפי המתלונן ולא בשל הפרעה נפשית או מחלת נפש.

בחוות דעתם של מומחי ההגנה פרופ' פניג וד"ר לוי מניחים המומחים "עוגן" לטענת ההגנה בדבר הקשר הסיבתי בין המצב הנפשי של הנאשם לבצוע העבירה: התפתחות ההפרעה הנפשית של הנאשם מגיל צעיר נבעה, בין היתר, מהעדר יציבות, שינויים בדמויות המטפלות והעדר קביעותן, המתיחות הבין־משפחתית, הרצח המזעזע של אמו ושאלת האשם של אביו, וכן הוצאתו של הנאשם מהמסגרות החינוכיות.

יצוין כי בת"פ הוכברג לעיל דחה בית המשפט את הטענה שמצבו הנפשי של הנאשם הסובל מהפרעה נפשית היה ב"קרבה לסייג האחריות הפלילית", כי אם קבע שהייתה למצבו השפעה על ביצוע העבירה, ולכן יש להיתחשב בכך במידת מה בקביעת מיתחם העונש.

...

לסיכום: בהתחשב בכל הנסיבות והשיקולים ופסיקת בתי המשפט קובעים אנו כי מתחם העונש נע בין 13 ל-17 שנות מאסר.

בהתחשב בכל השיקולים, תוך מתן משקל גבוה לנסיבותיו המורכבות של הנאשם, החלטנו למקם את עונשו בחלק התחתון של המתחם.

לפיכך, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 13 שנות מאסר החל מיום המעצר: 18.3.20.

ביסוד החלטת בית המשפט המחוזי, ניצבו שלושה טעמים – ראשית, הודגש כי ישנה אי בהירות בפרשנות הוראות החוק השונות, ועל כן יש לבחור "בפרשנות המקילה" עם המשיב בהתאם לכלל הנוהג בדין הפלילי; שנית, נומק כי קביעה זו עולה בקנה אחד עם מדרג החומרה שנקבע ברפורמה בעבירות ההמתה, הואיל ואין חולק שתקופת האישפוז המרבית בגין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות היא 25 שנים; שלישית, כך נלמד על דרך ההקש מסעיף 301ב(ב) לחוק אשר עניינו נאשם הכשיר לעמוד לדין ואחראי על מעשה ההמתה שביצע בשל הפרעה נפשית חמורה, אשר העונש המירבי בצדה הוא 20 שנות מאסר, וממילא כך גם תקופת האישפוז המרבית.

המדינה דוחה את ההקש המוצע לסעיף 301ב(ב) לחוק – הנכלל בגדרי עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, מאחר שאין מקום לטענתה להיתחשב "פעם נוספת" במצבו הנפשי הייחודי של הנאשם-חולה-נפש שהרי עניין זה כבר בא לידי ביטוי כאשר נקבע שאינו אחראי למעשיו ואין להרשיעו.

משמעות הדברים היא כי כאשר בית המשפט ניגש לקבוע את תקופת האישפוז המרבית, מסוככת הגבלה נוספת מעל הכלל הגורף המשווה תקופה זו לתקופת המאסר המרבית, הגבלה אשר מורה כי תקופת האישפוז המרבית לא תחרוג מ-25 שנים, ויהי מה. הגבלה זו יש להחיל, לטעמי, גם על עבירת הרצח הבסיסית.

(2) המעשה נעשה במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – (א) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (ב) להמנע מעשיית המעשה; עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת נועדה לתת מענה למקרים "שנכנסים לגדרי עבירת הרצח או עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, אך מגלמים, בשל נתונים הקשורים במעשה או בעושה, דרגת אשמה פחותה הנלווית למעשה" (דברי הסבר לחוק, בעמוד 174).

...

שילוב תכלית הרפורמה בעבירות ההמתה יחד עם תכלית האשפוז הכפוי וקביעת תקופת האשפוז המרבית מוביל למסקנה ברורה – בעוד שההבדל שבין עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות נעוץ במדרג האשמה ביחס שבין עבירות אלו, המחוקק קבע בצידן עונש מרבי זהה – מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה.

לסיכום: פרשנות הוראות הדין מלמדת כי עמדת המדינה שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא 25 שנים מתיישבת עם לשון סעיפי החוק, אופן יישומם ועם תכליות הדין, ואילו עמדת המשיב שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא 20 שנים אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיפי החוק ותכליות הדין, ואף אינה מוצאת תמיכה בכלל הפרשנות המקלה בפלילים או בהיקש לעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת.

סוף דבר כדי להעמיד דברים על מכונם ביחס לתקופת האשפוז המרבית, אין לי אלא לשוב על שהבהרתי לאחרונה בעניין פלוני (ע"פ 664/23): "אשוב ואדגיש כי עניין לנו בתקופת אשפוז מרבית, אשר כשמה כן היא – מרבית. במצוות המחוקק, עניינו של המשיב יובא מעת לעת בפני הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת, אשר בהתאם למצבו הנפשי והטיפולי ובשים לב למידת מסוכנותו, עשויה להתיר את כבלי האשפוז עוד בטרם מלאו ימי תקופת האשפוז המרבית.