התחייבות לחתום על הסכם אצל עורך דין לאחר זיכרון דברים

בקביעתו זו הסתמך בית משפט קמא על מספר ראיות: (1) עדות אמם של החייב והמערער לפיה בניה היו נתונים בקשיים כלכליים והיא נאלצה לתת להם כספים על-מנת לסייע להם; (2) מהדו"חות הכספיים לשנת 2015 עולה שכבר אז החייב היה חדל פרעון, כאשר באותה שנה החברה שבבעלותו של החייב נטלה הלוואה מבנק מזרחי-טפחות, לה החייב היה ערב באופן אישי, בסך של 1,300,000 ש"ח. בשנת 2015 לבדה צברה החברה שבבעלותו של החייב הפסד בסך של 270,308 ש"ח והיו לה התחייבויות כלפי בנקים שלחלקן היה החייב ערב באופן אישי; (3) כבר בשנת 2013 נטל החייב הלוואה חוץ בנקאית בסך של 500,000 ש"ח; ו-(4) בחקירתו הנגדית אמר החייב: "ב-2015 פניתי לאחי [המערער – א.ש.]. הייתי כבר במשברים כספיים והצעתי לו לקנות את החלק שלי". כן נקבע שהמערער עבד אצל החייב, וחזקה עליו שידע לפחות באופן כללי על קשייו הכספיים ועל חובותיו.

בית משפט קמא קבע שזכרון הדברים הנו הסכם למראית עין – וזאת, בהסתמכו על הראיות הבאות: (1) בחקירתו הנגדית של המערער נאמר ש"חוץ מזכרון הדברים עשינו חוזה אצל עורך דין, אני חושב.

הטענות בעירעור ביחס לקביעתו של בית משפט קמא לפיה כבר בשנת 2015 חווה החייב קשיים כלכליים טען המערער כדלקמן: בית משפט קמא נתן משקל רב מידי להצהרתה של אם המערער והחייב לפיה החייב אמר לה שהיו בעיות בעסק ובקש ממנה 150,000 ש"ח; בית משפט קמא שגה כשקבע שהחייב היה חדל פרעון בשנת 2015 ולא נתן מספיק משקל לנכסים שהיו בבעלות החייב באותה תקופה; בית משפט קמא שגה בקבעו כי חזקה על המערער שידע על מצבו של החייב; בית משפט קמא שגה כשנתן משקל לחוסר הקוהרנטיות בעדויות המערער והחייב בעיניין זה. ביחס לקביעתו של בית משפט קמא לפיה זכרון הדברים היה חוזה למראית עין טען המערער את הטענות הבאות: בית משפט קמא שגה כשקבע שזכרון הדברים הוא חוזה למראית עין בשל כך שגם לאחר החתימה על זכרון הדברים המשיך החייב לשלם את תשלומי המשכנתא; בית משפט קמא שגה כשלא נתן משקל לראיות אחרות שהוצגו לפניו, כדוגמת חשבוניות שונות מהן עולה שהמערער נשא בעלויות הבניה לאחר חתימת זכרון הדברים; לא הוצגו בפני בית משפט קמא "אותות מירמה" שרק על בסיסן ניתן לקבוע שחוזה הנו למראית עין; העובדה שנחתם הסכם מכר בין החייב והמערער בשנת 2018 אינה שוללת את תוקפו ומעמדו של זכרון הדברים משנת 2015; בהתאם לפסק הדין בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפרוק), פ"ד לג(2) 281 (1979), במקרה בו מוכחת גמירת דעת ביחס לזכרון דברים יש לראות בזכרון הדברים חוזה מחייב לכל דבר.

...

לפיכך, בתאריך 18.11.2015 נחתם זיכרון דברים בין החייב למערער לפיו תמורת זכויות החייב במקרקעין ישלם המערער לחייב סכום של 600,000 ש"ח אשר ישולמו באופן הבא: 100,000 ש"ח בתוך 30 יום מיום החתימה על זיכרון הדברים; 335,000 ש"ח על-ידי העברת חלקו של החייב בחוב המשכנתא על שם המערער (אין מחלוקת שלא נעשה שינוי ברישום, כך שהמשכנתא עודנה רשומה במשותף על שמותיהם של החייב, של המערער ושל בנות זוגם); והיתרה בסך 165,000 ש"ח תשולם במועדים מאוחרים לפי יכולתו של החייב עד להעברת הזכויות.

לסיכום קבע בית משפט קמא כך: "אני קובע שהערת האזהרה אינה תקפה כלפי הנאמן. ההענקה שהוענקה במסגרת זיכרון הדברים הנטען בטלה כלפי הנאמן וכי הזכויות הרשומות בנסח הרישום על שמו של החייב בכפוף לחוב המשכנתא מוקנות לנאמן". נגד החלטת בית משפט קמא הגיש המערער את הערעור שלפנינו.

סוף דבר – הערעור נדחה.

מכל מקום, טענות התובע ולפיהן הוא לא התבקש לחתום על הסכם מעולם, לא הוסבר לו על קיומו של הסכם וכי הוא לא זוכר שאי פעם חתם בפני הנתבע על מיסמך כלשהוא, לרבות ההסכם – נסתרו, מניה וביה, בחקירתו הנגדית (עמוד 17 שורות 19-34 לפרוטוקול): "ש. הסכם שהוצג בפני בית המשפט לעינייני מישפחה בטבריה, אתה לא טענת בתצהיר שלך שזאת חתימה שלך, מציג לך את ההסכם מיום 18.12.2014 שהוגש לבית המשפט לעינייני מישפחה בטבריה, האם זה נכון שזאת חתימתך

מנגד, נתתי אמון מלא בעדותו של הנתבע לפני ולפיה הוא הסביר לתובע, בנוכחות בני משפחתו, על ההסכם ותוכנו, בשפה המובנת לו, וכי התובע חתם על ההסכם לפניו רק לאחר שהשתכנע כי התובע מבין את משמעות הדברים (עמוד 26 שורות 3-5 לפרוטוקול).

בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לעיתים בכתב ולעיתים כזה אשר מוצא את ביטויו רק בדברים שבעל פה, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת דין בתמורה לשכר הטירחה המשולם לו. בסיס אחר לחבות עורך הדין יכול שיהיה במעשה עוולה, כגון רשלנות מקצועית, המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית.

להלן אדרש לכל אחת מהן: הטענה בדבר אי מתן הסבר לתובע: בסיכומים, כאמור, שינה התובע את הגרסה העיקרית שהעלה בכתב התביעה ולפיה הוא לא חתם על ההסכם וטען כך: "הנתבע החתים (כנראה) את התובע על הסכם מבלי שהסביר לו למה הוא מתחייב, מבלי להסביר לו שמדובר בהסכם שיחייב אותו במזונות בשיעור כפי שנקבע בהסכם, ואשר מקבל תוקף של פס"ד, כך שהאפשרות לשנותו מוגבלת מאוד! העובדה שהנתבע לא דאג שהתובע יתייצב לדיון באישור ההסכם בפרט כשהוא יודע שהתובע מתקשה מאוד בהבנה, מהוה רשלנות חמורה ונוספת" (סעיף 37).

ובהמשך, בעמוד 16 שורות 31-34 לפרוטוקול: "ש. החל מחודש פברואר 2015 עד שהיית אצל עורכת הדין שלך עברו לפחות 3 שנים, איפה היית, למה לא אמרת שאני לקחתי ממך 2,000 ₪ יותר

...

על כן, דין התביעה להידחות.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ כולל מע"מ. בקביעת סכום זה, לקחתי בחשבון, בין היתר, את העובדה שהנתבע הינו עורך דין במקצועו אשר ייצג עצמו בהליך זה. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

למחרת, ביום 11.05.18, היתקיימה פגישה של הנתבע ושל דימה, אצל עורך דינו של התובע, עוה"ד דבוש, אשר ערך הסכם הלוואה בין השניים, לצרכי רכישת נכסו של התובע.

על רקע הדברים האמורים, טוען הנתבע, כי התביעה הוגשה כנגדו בחוסר תום לב, וזאת לאחר שכל ניסיונותיו של התובע להפרע מדימה עלו בתוהו; כך, ציין הנתבע כי התובע החתים את דימה על הסכם התחייבות לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם המכר, ע"ס 68,000 ש"ח. עוד נטען, כי לאחר שהכל התגלה, הנתבע עצמו ניסה להפרע מדימה, שהתנצל ואמר שישלם הכל ואף חתם על שטר חוב, ביום 18.06.18, ע"ס 80,000 ₪ לטובת הנתבע.

התובע גם היה מודע לכך שהשיקים שנמסרו לו הם של צד ג', ויקטוריה, אותה אינו מכיר, מעולם לא נפגש עמה, היא לא הייתה נוכחת במעמד החתימה על זיכרון הדברים וגם לא במעמד החתימה על הסכם מכר, ובכל זאת לא שאל שאלות וקיבל את השיקים לידיו, אף שאחד מהם היה על סכום משמעותי, של 234,000 ₪.

...

הנתבע, מר לב נוביקוב, הגיש בד בבד עם כתב ההגנה הודעת צד ג' כנגד שניים – דימיטרי סאטאנובסקי (להלן: "דימה") ורעייתו ויקטוריה זבורנקו (להלן: "ויקטוריה"), וטען כי הם מהווים צלע שלישית בהסכם המכר מושא התביעה, וכי למעשה הובל בכחש ובחוסר תום הלב להתקשר בו. לפיכך, נטען כי אם ימצא בית המשפט לחייבו בחיוב כלשהו, יש להורות כי צדדי ג' ישפו אותו במלוא סכום החיוב הפסוק.

הוצאות בגין ניהול הליך הגישור – לעניין זה, אני דוחה את עתירת התובע – ראשית, לאחר שלא הוגשה כל אסמכתא לתשלום שבוצע על ידו, ושנית הואיל ולא הוכחה, ולו לכאורה, טענתו של התובע לפיה הנתבע ניהל הליך גישור בחוסר תום לב בהיעדר כוונה כנה לסיים את ההליך בהסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט (הנתבע אף לא נשאל על כך במסגרת חקירתו הנגדית).

הודעת צד ג': משלא הוגשו ראיות לסתור מטעם צד ג' ולאחר שהלה לא התייצב בבית המשפט, אני מקבלת את הודעת צד ג' כנגדו, במובן זה שיחויב לשפות את הנתבע, שיפוי מלא בגין חיובו הפסוק כלפי התובע.

סוף דבר: לאור נימוקיי המפורטים לעיל, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ בגין הפסד תמורה, 95 ₪ בגין תשלום אגרה למחיקת הערת האזהרה, וכן סך של 3,510 ₪, בגין תשלום שכ"ט לעורך הדין דבוש עבור טיפול בעסקת המכר, סה"כ 18,605 ₪, וזאת בצירוף אגרת בית המשפט כפי ששולמה.

עוד הפנה הנתבע 1 לכך שרשום בזיכרון הדברים כי התובעים התחייבו לחתום על חוזה מכר אצל עורך דין לא יאוחר מיום 10.9.2019.

מכאן שאף לפי העדות מטעם התובעים לא מסתדר שהנתבע 2 הסכים לתנאי שהעלו התובעים כבר בעת חתימת התובעים על זיכרון הדברים, והודאת בעל הדין הנטענת של הנתבעת 1, אף אם היא מחייבת את הנתבעת 1, אינה משנה את התמונה העולה ממכלול העדויות והראיות בתיק, לפיה הנתבע 2 לא הסכים לתנאי התובעים בענין טופס 4 וחשמל כבר באותה עת. לא הוכחה כריתת חוזה במועד לאחר חתימת התובעים על זיכרון הדברים התובעים אף לא הוכיחו כי הנתבע 2 קיבל את התנאי שהעמידו התובעים לאחר אותה פגישה: הנתבע 2 העיד כי החומר הועבר לעורך הדין מטעמו באותו משא ומתן – עו"ד איליה עבד, אשר המליץ לו שלא לחתום על זיכרון הדברים.

...

כאמור, הודאת בעל דין זו של הנתבע 1 לא מחייבת את הנתבע 2; ועלה ממכלול הראיות כי לא נכרת חוזה בין הנתבע 2 לתובעים.

סיכום התביעה נדחית.

התובעים יחד ולחוד ישלמו לנתבע 1 שכר טרחת עורכת דין בסך של 9360 ₪; כן ישלמו התובעים יחד ולחוד שכר טרחת עורכי דין לנתבע 2 בסך של 9360 ₪.

מהדי התארס עם הנתבעת טרם תחילת תקופת השכירות (חוזה נישואין נכרת ביום 29.12.2014) והתחתן עמה לאחר מכן (26.7.2015).

התובע בודאי שלא התחייב שחוזי השכירות נכרתו באופן סדיר עובר לכל תקופת שכירות בחתימת שני הצדדים.

בהמשך עדותו טען שם התובע כי אחיו עלי עשה את כל החוזים אצל עורך הדין והתובע חתם על ההסכם אצל עורך הדין.

בחקירתו בהליך כאן השיב התובע שאינו זוכר מי העו"ד שאצלו נעשו חוזי השכירות וכי אינו יודע כמה חוזי שכירות נערכו באותה ישיבה.

מבחינת הגיונם של דברים (שהרי לצד אמת משפטית, נדרשים הדברים להתיישב גם מבחינת השכל הישר) יצויין כי אפשר שהשהות של מהדי ורעייתו-דאז-הנתבעת בדירה (אשר לעיל נקבע כי בין הצדדים דנן היא שייכת לתובע) הוסכמה (גם עם האח עלי) כחלק מתמורת הקמתה (תמורה של התובע לאחיו עלי).

...

לאור כל האמור, דין התביעה הכספית לתשלום שכר דירה הוא דחייה.

התוצאה אני מחייב את הנתבעת לסלק ידה מן הדירה (כהגדרתה בראש פסק דין זה) ולפנותה מכל אדם וחפץ עד יום 9.7.2023.

התביעה הכספית - נדחית.