התגמול הכספי של סגן ראש מועצה

כנגד הנתבעות יחד טוען התובע כי הן הפרו כלפיו חובת הגינות שכן חובה זו חלה על רשות מנהלית ומחייבת אותה לשקול בחיוב תגמול התובע לפי הקף העסקתו ופעילותו.

כך נקבע בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2009 , כי בטרם מתן אישור לתשלום שכר על המועצה לנקוט בהליכים הבאים: "1. להזמנה לישיבת המועצה בו ידון מינויו של סגן ראש רשות  מקומית, יצורף אישור הגזבר ואם מונה לרשות חשב מלווה – גם אישורו, המפרט את עלות העסקתו של הסגן לשנה ומאשר כי עלויות אלה מתוקצבות במלואן בתקציב המאושר של הרשות המקומית. כן יצהיר הגזבר על יכולתה הכספית של הרשות לעמוד בהתחייבות זו לטווח הנידרש.

...

ומכאן שלא סביר בעינינו ואף לא שוכנענו מהראיות שהונחו לפנינו כי אותם הגורמים שנכחו בישיבה הבטיחו לתובע "הבטחה מנהלית" כי שכרו המלא אכן ישולם וללא קיומו של התנאי המתלה – אישור משרד הפנים בכפוף למצבה הכלכלי של המועצה.

לסיכום – החלטות משרד הפנים לעניין היקף משרתו של התובע הינן החלטות מנהליות ראויות וסבירות ולא מצאנו כל עילה להתערב בהן.

זאת ועוד, התרשמנו כי התובע היה מודע לדברים, הבין אותם ולא בכדי המתין תקופה עד להגשתה של תביעה זו. התובע לא הביא כל תמיכה לטענותיו שעניינן בהבטחות המנהליות שלטענתו ניתנו לו. סוף דבר בהינתן כלל האמור לעיל, תביעתו של התובע נדחית על כל חלקיה.

בעקבות נזקים אלה התקבלו במועצה תקבולי ביטוח בגובה של 2.5 מליון ש"ח (ראה פרוטוקול ישיבת מליאת המועצה האזורית חוף אשקלון מיום 7.4.14, מוצג 28 לתיק המוצגים של התובעות), אלא שהמועצה השקיעה בשיקום החופים רק חלק מכספים אלה בטענה, כי היא אינה מחויבת להשקיע בחופים את מלוא הסכום (סגן ראש המועצה, פ' 25.12.16 עמ' 189).

מתצהירו של סגן ראש המועצה עלה, כי הדליפה החלה בחודש מרץ לערך, טרם פתיחת עונת הרחצה; לעדותו, במהלך חג הפסח ניפתח חוף ניצנים והופעלו בו השירותים שאינם נוגעים לרחצה בים, והרחצה הוסדרה זמן קצר לאחר תחילת עונת הרחצה ביום 20.4.15 (סעיף 79 לתצהיר).

...

הנתבעות ישלמו אגרת משפט לפי הסכום שנפסק לחובתן וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 93,600 ש"ח להיום.

ביהמ"ש נעתר שוב ושוב לבקשת ב"כ הנתבעות, אשר לא עמד במועדים שנקצבו להגשת סיכומיו, לאחר אורכות שהוא ביקש.

אין לעבור על התנהלות זו לסדר היום ועל כן הוריתי לב"כ הנתבעות להתייחס בסיכומיו לשאלת הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה, אך הוא בחר שלא לעשות כן. בשל התנהלות זו של הנתבעות בהגשת סיכומיהן, ישלמו הנתבעות הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 15,000 ש"ח להיום.

סעיפים 3 ו- 6 לחוק הפטור מקנים פטור חלקי, בשיעור שני שלישים של ארנונה, מנכה הזכאי לתגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), תש"ט – 1949, כל עוד הוא זכאי לתגמול, עד לשטח דירה של 70 מ"ר ליחיד.

טענת הקזוז בתצהיר נסמכת על מכתב סגן ראש המועצה מיום 19.7.99 אליו צורפה טבלה המפרטת סכום זכויים לשנים 1987 – 1998 בסכום קרן של 11,434 ₪.

כן צירף הנתבע פניה נוספת מגזבר התובעת בשנת 2003 בה נידרש חוב בסכום כולל של 52,886 ₪ ונכתב בכתב ידו של הגזבר כי מבקש מהנתבע: "לכתוב מכתב שאתה לא מתכוון לידרוש מהמועצה יותר כסף והרבה מהחוב יבוטל". מהאמור לעיל עולה תמונה עגומה של רשות שלטונית אשר נמנעת מלערוך תחשיב מפורט של יתרות החובה והזכות ונסמכת על חישובים חלקיים, ללא פירוט התשתית העובדתית בבסיסם וללא הנמקה של התוצאה.

...

נוכח מסקנה זו לא נדרשתי גם לטענות הנתבע בדבר זהות המחזיקים בבית המגורים.

סוף דבר התובעת לא הוכיחה כנדרש את שיעור חובות הארנונה ואופן חישובם.

על כן, התביעות המאוחדות נדחות.

לאחר החלפת דברים קצרים נוספים בין הנוכחים במליאה נערכה הצבעה בגדרה הוחלט: "עריית כפר יונה תפסיק לאלתר שכר לסגנית ראש הערייה מהסיבות המפורטות לעיל... זאת מבלי למנוע ממנה להמשיך לכהן בתפקיד מבלי לקבל על כך שכר". מבלי להכנס לשאלה העובדתית, אם אכן הורע מצבה הכספי של הערייה באורח המצדיק את ביטול שכרה של העותרת, ברי כי מלכתחילה שאלת התקציב לא עמדה בהכרח בראש מעייני חברי המועצה – לא בשעת מינוייה, אף לא בשעת ביטול שכרה.

הנוהג הנטען, לפיו סגני ראשי רשויות וממלאי מקומם נושאים בתפקידם ללא תגמול כספי הולם, מעמיד בספק את מידת יכולתם והירתמותם לתרום תרומה לקידום הקהילה.

...

המחלוקת השנויה בין הצדדים היא לעניין המצב המשפטי שנוצר לאחר פרסום חוזר המנכ"ל, האם שונה? קרי, האם סמכות המועצה לבטל תשלום שכרו של סגן נותרה על כנה או שמא בוטלה באמצעות חוזר המנכ"ל, אשר הגבילה וייחד אותה לראש העיר בלבד? לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי חוזר המנכ"ל לא שינה את המצב המשפטי שהיה קיים עובר לפרסומו.

נשאלת אפוא השאלה, אם ההחלטה כמות שהיא, 'במערומיה' - עומדת במתחם הסבירות או שמא, ראוי להתערב בה? בהתחשב באופייה ומהותה של המועצה, בעובדה שמדובר בנבחרי ציבור המייצגים את קהל בוחריהם ובפעילות הפוליטית המאפיינת אותה, כמו גם, בהתחשב בהלכה הפסוקה, לפיה ההתערבות בהחלטות כגון דא תיעשה במשורה – סבורני כי אין להתערב בהחלטה.

סיכום נחה דעתי כי החלטת המועצה ניתנה כדין ובסמכות.

בנסיבות דנן, סבורני כי הגם שאין בהחלטה כדי לתרום לקידומה של העיר, הרי שאין להתערב בה. לאור האמור לעיל, העתירה נדחית.

("פעל על מנת לתפור מיכרז...למזכירתו לשעבר", "פיטר את ממן...אבל נתן לה למלא את התפקיד בנגוד לחוק", "הגשמת את החלום של מזכירתך... להיות ראש המועצה", "הוא תיכנן מראש לתפור מיכרז למקורבת שלו תמר ממן") · התובע מתואר כמי שמקבל הוראות מהכפופים לו ואינו בעל סמכות בפרט בכל הנוגע להתנהלותו מול תמר ממן ("נתן לעוזרת שלו... להתערב ולהוביל את מערכת החינוך, "הפך למשרת של מזכירתו האישית", "נותן לפקידים להשתלט עליו", "רושם פרוטוקולים כאחרון הפקידים", "צופי צור הפכה לגזברית שנותנת הוראות לאביבי", "ממן הכתיבה את לוח הזמנים", "בובה על חוט") · התובע הוצג כעריץ הרודה בנתיניו, מיתעלם מהמציאות ומציבור בוחריו ("מיתנהג כמו ארדואן", "חי בסרט", "הרחיק את התושבים מהמועצה", "מנותק מהמציאות בשטח", "חי בעולם משלו") · התובע הוצג כאדם הפוגע ביריביו הפוליטיים ("חיסול חשבונות", "קבלן הריסות", "פוטין האמתי") נוסף על כך שני פרסומים ייחסו לתובע קבלת כספים מהמועצה בנגוד לחוק וכן פירסום הנוגע במינויו של שמעון בינון כמנכ"ל המועצה חרף גילו המתקדם.

"הביטוי "חיסול חשבונות" אינו אלא פרזה ספרותית המבטאת את הרעיון של נקמה וגמול" ( ת"א 558/92 (מחוזי חיפה) אברהם לביא נ' משה נעים, 16.08.98) היתנהלותו של התובע בעינייני מכרזים במועצה (העולה גם מעדותה של קושמרו) יכולה לבוא בגדר המילים הקשורות להתנהלות בלתי תקינה או כושלת.

בהתייחסות ספציפית לדברים נקבע כי בפירסום הועלו טענות הנוגעות לריקון סמכויותיהם של סגני ראש המועצה והעברתם לתמר ממן וכי, הגם שהדברים נוסחו באופן קשה, אין הם באים בגדר ביטויים שיש בהם כדי לבזות או להשפיל את התובע.

...

ההגנות העומדות לנתבעים התובע תיאר את בוקר כמי שעושה שימוש לרעה במקומון כנשק ובאלימות עיתונאית, אולם אופן הטיעון הכללי של התובע תוך התפרסות על כל הכתבות וזניחת ניתוח עובדתי בסיכומים אילו ביטויים בכל כתבה וכתבה אינם נכונים ומהווים לשון הרע, מובילים למסקנה כי התובע לא הוכיח תביעתו.

סוף דבר מכל האמור לעיל עולה כי התובע סבור כי בכוחו לחנך את המקומון לתרבות דיון וביקורת עניינית, אולם למרות טיבה של הביקורת, במקרה הנדון התבססה על עובדות נכונות ולא חרגה לעבר ביטויים שלא ראוי לפרוש עליהם את ההגנות שנועדו לשמר את חופש הביטוי בכלל, וחופש העיתונות לבקר נבחרי ציבור בפרט.

אשר על כן, התביעה נדחית.