התבטאות הנוגדת אינטרס בעל דין אינה הודיה

העיון שמוסמך ביהמ"ש לבצע מאפשר לו לעמוד, בין היתר, על הנזק העלול להגרם עקב חשיפת המסמך; התכליות שביסוד הכנת המסמך; והחשוב לענייננו – על חשיבות המסמך עבור בעל הדין מבקש העיון ועל התועלת הגלומה בו. במילים אחרות, באמצעות השמוש בתקנות אפשר למצוא איזון בין האינטרסים הנוגדים ולתת ביטוי לקולו של מבקש העיון שאינו חשוף למסמך" ובהמשך: "על מנת להורות על עיון במסמך פלוני נידרש מבקש העיון להוכיח כי המסמך רלוואנטי לבירור התביעה, או למצער כי קיים יסוד סביר להניח כי הוא רלוואנטי לבירורה (וראו: רע"א 5823/20 ‏פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 9 (23.11.2020); רע"א 1625/17 פלוני נ' מדינת ישראל – ביה"ח ברזילי אשקלון, [פורסם בנבו] פסקה 6 (5.3.2017) (להלן: עניין ביה"ח ברזילי)). מקום בו נמצא כי אין רלוואנטיות למסמך הנידון, אין מקום להורות על גילוי ועיון בו (רע"א 4627/14 פז חברת נפט בע"מ נ' דיעי, [פורסם בנבו] פסקה 8 (10.11.2014) (להלן: עניין פז)). הראציונאל העומד ביסוד תפישה זו הוא כי מטרת-העל של הליכי הגילוי והעיון היא חקר האמת, ואילו מיסמך שאינו רלוואנטי לבירור מחלוקת עובדתית בהליך אינו נחוץ לבירור האמת (וראו: י' עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 59 (2021) (להלן: עמית – חסיונות ואינטרסים מוגנים)). כפועל יוצא מכך, הכרעה בשאלת רלוואנטיות המסמכים תיעשה בשלב הראשון ולפני בירור טענות אחרות הנוגעות לגילוי המסמכים ולעיון בהם (ראו למשל: רע"א 5906/19 פלוני נ' לאומית שירותי בריאות, [פורסם בנבו] פסקה 11 (5.11.2019); עניין פז, פסקה 8).

מבלי לקבוע מסמרות בעיניין, ככל שהנתבעת עצמה מודה כי היא אינה מחוייבת להחתים את התובע על הודעה לעובד והודעה כזו אינה מופיעה בתצהיר גילוי המסמכים שהוגש מטעמה – אני סבור שאין מקום לידרוש ממנה לגלות הודעה כזו.

...

מבלי לקבוע מסמרות בעניין, ככל שהנתבעת עצמה מודה כי היא אינה מחוייבת להחתים את התובע על הודעה לעובד והודעה כזו אינה מופיעה בתצהיר גילוי המסמכים שהוגש מטעמה – אני סבור שאין מקום לדרוש ממנה לגלות הודעה כזו.

באשר לבקשת התובע לקבלת כלל המסמכים, לרבות אלה שציין התובע, גם בנוגע לחברת "אדירם תעשיות מתכת בע"מ" – אין בידי לקבל את הבקשה ולהורות על הגשת המסמכים, לאור העיקרון שציינתי לעיל, בנוגע לכך שחברה היא ישות משפטית נפרדת ועצמאית, שאינה בעלת דין בהליך זה ולכן, אין מקום להרחיב את שאלת גילוי המסמכים גם לחברה זו, על אף הקשר הנטען בין שתי החברות, לשיטת התובע.

סוף דבר הנתבעת תפעל להעברת המידע שגילויו אושר על מנת לקדם את ההליך בהתאם לסד הזמנים שפורט.

[footnoteRef:4] מלאכת האיזון בין האינטרסים הנוגדים פועלת במעין מקבילית כוחות.

כך "ככל שעוצמת הרלוואנטיות של המסמך המבוקש גבוהה, וככל שהראיה חיונית עבור בעל הדין שכנגד, וככל שלא ניתן להשיג ראיות חלופיות – יינתן לכך משקל בהחלטת בית המשפט אם להורות על הסרת החיסיון היחסי".[footnoteRef:5] [3: רע"א 7586/15 בן צבי נ' אלשיך (24.1.16).

העתק תוי חג שקבל או אישור אחר שמעיד על קבלת התווים; מתגובת החברה עולה כי היא מודה בטענה שהתובע קיבל תוי חג לאורך השנים.

רשימת לקוחות בתקופה שהיה קשור עם החברה; התובע טען שהמידע אינו רלוואנטי וכי בלאו הכי כל סכום שהוא קיבל ניתן לו ביטוי בחשבוניות המס שהוא הנפיק ודוחות המס שהוגשו לרשות המסים.

...

בהמשך לאמור לעיל, הבקשה לאישורים ממכון התקנים נדחית בהיעדר רלוונטיות להליך.

לפיכך הבקשה לקבלות וההוצאות המוכרות נדחית.

סוף דבר הבקשות מתקבלות בהתאם לאמור לעיל.

על כגון דא נקבע בתא"מ (נתניה) 269-06-12 רויטמן נ' מדינה, (9.11.13), (תוך הפנייה למספר מקורות כתמך לקביעה), כי: "לפי ההלכה הפסוקה, לא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בענין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה שבעל הדין נתפס עליה. לעיתים, עשויה להישמע טענה כי ההודאה ניתנה מתוך טעות, או מתוך תרמית או שלא מרצון חופשי או לא מדעת, או שתוכנה אינו אמת. התבטאות הנוגדת את האנטרס של בעל הדין, אינה נתפסת כהודיה פורמלית, שברגיל בית המשפט לא יאפשר לבעל הדין לחזור בו ממנה, אלא כראיה כשאר הראיות במשפט. ראייה כזו, אין בה לחרוץ את גורלו של בעל הדין, משום שיש לשקול אותה כפי ששוקלים כל ראייה, ויש ליתן לה את המשקל ההולם, במסגרת בחינת כלל הראיות שהובאו". שעה שנהגת ההונדה שכבה על אי תנועה סמוך לרכבה שרוסק, הייתה נסערת והעלתה אפשרות שמא נפגעה פיסית מן ההיתנגשות, קשה להסיק מנתונים אלו, בסיס להודיה פורמאלית שנהגה באור אדום, מה גם שנהגת זו חזרה בה. ייתכן גם שסברה בטעות שהיא נהגה באור אדום לנוכח ההיתנגשות ואין לסמוך על סברה סובייקטיבית זו בדמות היתנצלות כחזות הכל ובעניינינו- כהודאה ברשלנות שהביאה לתאונה.

...

חברה לביטוח בע"מ נ' זיקו (17.7.14), נקבע לעניין זה, כי : "מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת, כאשר בית המשפט מכריע בין הגרסאות על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי". לאחר חשיבה ושקילה, הגעתי לכלל מסקנה ששני הצדדים אינם עומדים בנטל הדרוש לשם הוכחת תביעתם.

דין שתי התביעות אפוא להידחות.

שוכנעתי שאכן נהגת זו התנצלה לאחר התאונה.

לכן, שתי התביעות נדחות וכל צד יישא בהוצאותיו ולרבות בשכר טרחת עדיו כפי שנקבע.

הודעות הנתבע בהצהרותיו לתובעת בנוגע לשינוי המחזיק, הנה הודאות בעל דין בהיותן "הודאת חוץ של אדם מתקבלת כראיה לחובתו - בנגוד לכלל הפוסל עדות מפי השמועה - בשל כך, שהיא עומדת בנגוד לאנטרס שלו; ההנחה הבסיסית היא שאין אדם אומר דברים בנגוד לעניינו, אלא אם כן הוא מאמין, בעת האמירה, שהם נכונים... אמרת מודה תיתקבל כראיה לחובתו גם אם בעת אמירתה לא היתה בנגוד לאנטרס שלו והפכה להיות כזו רק בשלבים מאוחרים יותר." (י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009 עמ' 1202) משכך "על מגיש ההודאה מוטל הנטל להוכיח את עצם עשייתה של ההודאה, בעוד שהנטל להוכחת הטענות נגד אמתות תוכנה - על מי שמעלה אותן" (שם בעמ' 1203, 1214-1215).

...

הנתבע לא סתר זאת ולא תמך טענתו בעניין ומשכך דינה להידחות.

סוף דבר לאור האמור, התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבע ישלם לתובעת בתוך 30 תשלום סך 164,472.51 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980, מיום 31.12.2020 וכן שכר טרחה והוצאות המשפט בסכום כולל של 20,000 ש"ח. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

סעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע כך: פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14; (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; הוראה זו מבטאת את החשש שמא עד שלו אינטרס בתוצאות ההליך, ייטה להציג גרסה המתיישבת עם אותו אינטרס שיש לו בהליך ואפשר גם יסלף את עדותו לשם כך. חשש זה מיתקיים מטבע הדברים בבעלי הדין עצמם, בכאלו להם קרבה משפחתית לבעל הדין ואף בכאלו שלהם אינטרס בתוצאה.

...

במצב זה, נמצא שיש לקבל את התביעה שכנגד ולאחר שהנתבע זנח את התביעה להוספת מע"מ לאותו חלק מהעיזבון שקבלה התובעת, יש לפסוק לזכותו סך של 122,584 ₪.

ואשר על כן אני קובע כדלהלן: התביעה אשר הגישה התובעת – נדחית.

התביעה שכנגד אשר הגיש הנתבע מתקבלת, והתובעת תשלם לתובע סך של 122,584 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד.