התבטאויות עורך דין בכתבי טענות: חופש הביטוי ואתיקה מקצועית

נוכח טענותיה כלפי היתנהלותו המקצועית של התובע, ביום 6.7.14 הגישה הנתבעת תלונה כנגד התובע לועדת האתיקה המחוזית של לישכת עורכי הדין.

בע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן (18/2/02) עמוד 264, נקבע, כי "ככלל, יכול פירסום להחשב כהבעת דיעה אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דיעה; אם צוינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו; אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדיעה שגיבש על יסודן". לטענת הנתבעת עומדת לה הגנה של הבעת דיעה בתום לב על היתנהלותו של התובע שהנו עורך דין אשר נותן שירות לציבור, ויש לראות את הדיעה אותה הביעה הנתבעת, כביקורת לגיטימית במסגרת חופש הביטוי.

בנוסף הנתבעת עמדה על הפרסומים האמורים, לא הביעה כל חרטה על כך ואף חזרה על האמור והשמוש במילים "מושחת" ו- "נבל", הן בכתבי הטענות, הן במהלך הדיון המשפטי והן בסיכום טענותיה, הנתבעת לא ניסתה למזער את חלקה ותרומתה להתלהטות הרוחות בין הצדדים.

...

בשים לב למכלול השיקולים, הגעתי למסקנה, כי נכון להעמיד את סכום הפיצוי לתובע בגין הפרסום שנעשה על ידי הנתבעת, כפי שפורט לעיל, על סך כולל של 26,000 ₪.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל חלקית.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 26,000 ₪.

כתב העירעור מספק – כך ממש – "הצצה אל נבכי נפשו של בית המשפט", תוך ייחוס לבית המשפט תפישה שרואה בחופש הביטוי "אידאולוגיה מזיקה", "פוגענית" ו"פסולה"; בית המשפט מוצג כמי שהכין למערער "כוס תרעלה", תוך ייחוס רצון לבית המשפט שהמערער ישתה כוס זו "עד הטיפה האחרונה"; כתב העירעור מתייחס אל "נטיית ליבו הלא מוסתרת" של בית המשפט אחר המשיב "ועוינותו הברורה" כלפי המערער, "המבצבצים בלי בושה בכל שלב ושלב של פסק הדין". כבר נזדמן לי מספר פעמים להעיר על תופעה זו, בבחינת "מנהג חדש בא למדינה, שלאחר שניתן פסק הדין, הצד שהפסיד טוען לגופו של שופט במקום לגופו של תיק" (ע"א 4667/08 הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ, פסקה 29 (15.2.2011); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (8.9.2011); עע"מ 2152/19 טפיו נ' רשות המיסים, פסקה 5 (30.1.2022)).

דברים ברוח זו, בתוכנם ובסגנונם, אין מקומם בכתב טענות שמוגש על ידי עורכי דין לבית משפט.

"נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" מורה לנו המשורר בספר תהילים, והדברים יפים ביתר שאת כלפי ציבור עורכי הדין, המצוּוים לשמור על "יחס כבוד לבית המשפט", לנהוג כלפי הצד שכנגד "בדרך ארץ" ולטעון טענותיהם "בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד ועל כבוד כל אדם אחר הקשור בהליך השפוטי" (כללים 2, 23, 33 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986).

...

מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.

המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.

אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.

הסדר דיוני בדיון מיום 24/1/2023 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יינתן פסק דין מנומק על יסוד כתבי הטענות והתצהירים, על צרופיהם, ולאחר הגשת סיכומים בכתב, ללא שמיעת ראיות.

במהלך הדיון בועדה נהג התובע בנגוד גמור לחובתו המקצועית והאתית כעו"ד מייצג, והציג עמדה הנוגדת את עמדת הלקוח מול רשויות הרווחה.

ב-רע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו (15/4/2018), הדגיש כב' השופט עמית את "הפסיקה הרווחת לפיה גם פרסומים במרשתת ובפייסבוק כפופים לאיסורי לשון הרע בשינויים המחוייבים", והוסיף: "קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דוקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח.

ואף אם מכלול הדברים המתוארים בפירסום עלולים לעורר, בעיניו של אדם סביר, ספק בעיניין מקצועיותו ודרכי היתנהלותו של התובע כעורך דין, עדיין אין בכך די על מנת להוות לשון הרע בנסיבות העניין.

...

סבורני כי מדובר בהתנסחויות מתונות ומאוזנות, יחסית, על אף הרמיזות השליליות והציניות שבהן, לפיהן עולה, במשתמע, כי התובע אינו עושה עבודתו באופן מקצועי ופועל בניגוד לרצון הלקוח.

לאור אמור הגעתי לכלל מסקנה, כי עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה.

התכלית היא עריכתו של איזון הולם בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש-הביטוי ונגזרותיה.

פרסומים, העלולים לפגוע בשם הטוב אפילו, שתוכנה המדויק של אותה פנייה לעיתונאי לא הובא לפנַי והלה אף לא נקרא לעדות, כל מקום יש למסקנה כי הייתה זו, לכל הפחות, חזרה על טענותיו של הנתבע כלפי התובע כפי שהתבטאו בכתובים לפניה של ועדת-האתיקה וכפי שעלו מן הכתובים בהליך דנן.

עמדה זו נקט בית-משפט השלום בירושלים בענין שלישי שבא לפניו וכך פסק: "תלונה מהוה תחילתו של הליך מעין שפוטי, שנקבע בחוק לישכת עורכי הדין ובכללי האתיקה והיא עשויה להביא לקובלנה שתדון בבית הדין המשמעתי של לישכת עורכי הדין שהוקם ופועל על פי חוק. ההליך מורכב משלבים שונים, בכללם בירור התלונה לגופה ובהתקבל תגובתו של הנילון, מתקבלת החלטה אם להגיש קובלנה אם לאו. ככל שפתיחת הליך מעין שפוטי בהגשת תלונה לא תהנה מהגנת החוק, תפגע[נה] עבודת וועדת האתיקה והבטחת יישום ראוי של כללי האתיקה לטובת עורכי הדין. קיימת חסינות לפירסום מכוח סעיף 13(5) לחוק, שעה שהתלונה הוגשה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין המהוה חלק מהליך משמעתי, בין אם יבשיל לקובלנה בין אם לאו" (ת"א 10127-01-14 עו"ד ציגלר נ' עו"ד קוגן, בפסקות 20 ו-21 לפסק-דינה של כבוד השופטת מרים ליפשיץ פריבס (פורסם במאגרים, 25.3.2015)).

"לישכת עורכי הדין", הוסיף וכתב השופט עמית, "עשויה, במקרים המתאימים, להחשב 'רשות מוסמכת לקבלת תלונות' לצורך סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע (שם, בפיסקה 72). כבוד השופטת דפנה ברק-ארז הוסיפה: "אין לגרוע מתחולתו של סעיף 15(8) לחוק גם על מנגנוני תלונה אחרים, לרבות בגופים מקצועיים כדוגמת לישכת עורכי הדין" (שם, בפיסקה 56 לפסק-דינה).

...

פרסומים, העלולים לפגוע בשם הטוב אפילו, שתוכנה המדויק של אותה פנייה לעיתונאי לא הובא לפנַי והלה אף לא נקרא לעדות, כל מקום יש למסקנה כי הייתה זו, לכל הפחות, חזרה על טענותיו של הנתבע כלפי התובע כפי שהתבטאו בכתובים לפניה של ועדת-האתיקה וכפי שעלו מן הכתובים בהליך דנן.

מסקנתי היא כי כל אחד משני הפרסומים זכאי להגנתה של אחת או של יותר מן החלופות, שבסעיף 15 לחוק איסור לשון-הרע, ובייחוד כי הגשת-התלונה נהנית מן ההגנה שבסעיף 15(8) ואילו הפנייה לעיתונאי – מהגנתו של סעיף 15(11).

התוצאה התביעה נדחית, בהעדר יסוד להטיל אחריות בלשון-הרע.

בתוך 30 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם התובע לנתבע הוצאות-משפט בסך של 2,000 ש"ח ומקיפות, בייחוד, את הצורך בהתייצבותו של הנתבע לשלושה דיונים בבית-המשפט; ועוד סך, כולל מע"מ, של 22 אלף שקלים לשכר-טרחה של עורך-דין.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע פעל בנגוד לסעיף 54 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"ה-1961, תוך הפרה בוטה של כלל 40 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 בכך שסגר הסכמי פשרה ללא הסכמת לקוחותיו "ולקח לעצמו את מלוא הכספים בגין הסכמי הפשרה". השתלשלות דיונית עד למועד שמיעת הראיות בטרם נפנה לניתוח הראיות ולהכרעה, יובהר תחילה כי התביעה החלה את דרכה בפני כב' השופט עזריה אלקלעי והועברה להמשך טיפולו של מותב זה בפניו נשמעו הראיות, עם פרישתו של כב' השופט אלקלעי לגימלאות.

ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, (12.11.2006) נקבע: "אכן, 'שתי זכויות היסוד האלה- חופש הביטוי והזכות לשם טוב-שתיהן ענפים בעץ אחד-כבוד האדם. רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם, פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של ההגשמה העצמית." בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 854 (1995) עמד ביהמ"ש העליון על הקושי באיזון בין שתי הזכויות הנובע ממעמדו המיוחד של חופש הביטוי, המהוה את "נשמת אפה של הדמוקרטיה", המבוסס על ריבוי דיעות והאפשרות להשמיען.

אדרבא, בנגוד לטענת הנתבעת, הרי שבפרסומיה הינה משתמשת במילה "גנב" כדי לתאר פעולה אקטיבית המייחסת לתובע נטילת כספי הלקוחות וכספה שלה בצורה מכוונת ובנגוד לדין, דברים שעולים בצורה מפורשת בכתבי הטענות שהגישה בהליך זה. כך למשל, בסעיף 6 בכתב ההגנה טוענת הנתבעת: "אולם עו"ד גריסרו לא רק שלא חדל לטפל, אלא אף סגר תביעה בהסכם פשרה לאחר ששוחרר מייצוג , ונטל את מלוא הכסף לכיסו באופן שמאמת באופן חד משמעי את אמירות הגב' חן כלפיו". (ההדגשה אינה במקור).

...

לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי הנתבעת כשלה מלהוכיח את הגנת "אמת הפרסום" המנויה בסעיף 14 לחוק כאשר שלל הטענות הקשות שהטיחה בפניו של התובע המהוות לשון הרע בהתאם לקביעה לעיל, מתבררות כמשוללות כל אחיזה במציאות העובדתית.

לטעמי, עסקינן בפרסומים מכפישים ופוגעניים ברף גבוה, קל וחומר לאור מקצועו של התובע והפורום בו נאמרו, ואינני מקבלת טענתה של הנתבעת כי מדובר "בהבעת דעה" לגיטימית או סובייקטיבית.

סוף דבר לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 42,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ ואגרה וכן כל הוצאות המשפט בהן נשא התובע במסגרת ניהול הליך זה, לרבות הוצאות שכר בטלת שני עדי התביעה בסך 2,000 ₪ כפי שנפסקו במעמד הדיון.