התאמת סעיף 34 בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי

השופט עמירם רבינוביץ לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב (ב"ל 4334-05-12; השופטת שרה מאירי; להלן: פסק הדין), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 19.4.2012 (להלן: הועדה), אשר קבעה למבקש דרגת נכות יציבה בשיעור של 14.5% (5% לפי סעיף 35(1)א-ב מותאם, ו-10% לפי סעיף 34(ב)(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות)).

...

בית הדין האזורי קבע בפירוט, מדוע הגיע למסקנה כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין הקודם, ומשכך לא מצא בסיס משפטי המצדיק התערבות בהחלטת הוועדה.

לאחר עיון בבקשה, בפסק הדין ובכלל החומר בתיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וכי אין להתערב בהחלטת הוועדה מטעמיו של בית הדין האזורי.

תחום "הכאב הנוירופאטי" – בתחום זה מתרכזות עיקר טענות המבקש, אולם לא מצאנו טעות בהחלטת הוועדה או באופן פעולתה המצדיקים את התערבותנו.

עם זאת לא מצאנו ממש בטענת המבקש כי העובדה שנקבעה לו דרגת נכות נפשית המבוססת על תסמונת הכאב, מלמדת בהכרח כי יש ליתן לו גם דרגת נכות בגין הכאב עצמו.

מדובר בשיקול דעת רפואי של הוועדה, שאין לבית הדין את הסמכות להתערב בו. לעניין טענות המבקש בנושא תקנה 15, הרי שנושא זה לא נכלל במסגרת הוראות פסק הדין הקודם, ולפיכך לא נדרשה הוועדה להתייחס לנושא זה. ממילא, אין טעות משפטית בהעדר התייחסות מפורטת של הוועדה בנושא זה. סוף דבר – הבקשה נדחית.

ביום 19.7.18 נבדקה המערערת על ידי ד"ר יצחק בן ציון, מומחה בפסיכיאטריה וסקסולוגיה, שאבחן את המערערת כסובלת מתגובת היסתגלות מתמשכת עם הפרעה סומטופורית וקשיי שינה, כדלקמן: "בבדיקה: הגיעה לפגישה בטרם המועד, הופעתה מסודרת אך לא מוקפדת. האפקט מתוח וחרדתי, תואם לתכנים המתוארים על ידה. מספרת על הארוע שעברה בלחץ מתארת מתח מתמיד וקושי להרגעה עצמית, מתארת רגישות יתר, כאב ולחץ במקום הפגיעה בשינוי תנוחה. אין עדות להפרעה בהליכי החשיבה, באפקט או בשיפוט. אינה פסיכוטית אינה אובדנית אינה תוקפנית.

עוד טענה המערערת בדיון שנערך בפני כב' הרשמת רעות אייד בזיני (להלן: הדיון) כי לא ניתן לקבוע באופן ברור שהנכות שהוענקה למערערת התייחסה גם לליקוי הקבוע בסעיף 34 שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

...

דהיינו, הוועדה מסבירה כי לא קבעה קשר סיבתי כטענת המערערת ודין טענותיה של המערערת בדבר הפער והסתירה שבין קביעותיה של המערערת להידחות.

משנדרשה הוועדה לדון לגופו של עניין בשאלת הקשר הסיבתי, ומשעשתה כן, פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר ודין טענות המערערת בדבר קביעה קודמת של הוועדה להידחות.

על יסוד כל האמור – הערעור נדחה.

לטענת המבקשת לא ברור כיצד ניתן לכלול בנכות הנוירולוגית נכות נפשית העונה על הגדרות סעיף 34 שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

הועדה מסבירה מדוע אין המדובר בהפרעה הסתגלותית המתאימה לסעיף 34 "לא ניצפו תסמינים של הפרעה נפשית מאג'ורית מלבד אפקט מדוכדך ומתוח. לא ניצפו תסמינים פסיכופתולוגיים אובייקטיבים מלבד תלונותיה של התובעת." השאלה מה מקור התסמינים מהם סובלת המבקשת היא שאלה רפואית מובהקת, ולעניין זה יצוין כי בהרכב הועדה ישב פסיכיאטר שסבר שמקורם של התסמינים אינו בהפרעה הסתגלותית.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה, בפסק הדין מושא הבקשה ובתיק בית הדין האזורי נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה.

טענה זו אין בידי לקבל.

סוף דבר- הבקשה נדחית.

הנוירולוג ד"ר עובד (להלן – "המומחה") העריך שנותרה נכות בשיעור 10% בשל כאבי ראש כרוניים לאחר חבלת ראש תוך התאמת סעיף 34 (ב) (2) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956.

...

אשר לטענה כי הפגיעה הקלה לא יכולה הייתה לגרום לחבלת ראש כפי שקבע המומחה, סבורני שלא היה מקום להעלותה בסיכומים לאחר שהמומחה הסביר שגם חבלות ראש קלות יכולות לגרום לתסמונות בתר חבלתיות ואצל רוב הלוקים בהן הבדיקה הנוירולוגית תקינה (עמ' 4 – 6).

לסיכום סוגיית הנכות, לתובעת נותרה בעקבות התאונה נכות צמיתה בשיעור של 10%.

סוף דבר – הנתבעת תשלם לתובעת 135,749 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 20,648 ₪ ואגרת משפט.

חוות הדעת לאור ההפרעות הנפשיות המתוארות בחלק השני של האיבחון הציע פרופ' ירניצקי לשקול בחיוב מינוי מומחה בתחום הנפשי ככל שיתבקש, אך התובעת לא "הרימה את הכפפה". בהתבסס על החלק הראשון קבע שקיימת ירידה קלה בתפקודי קשב ורכוז עם שינויים היתנהגותיים בתר חבלתיים והעמיד את הנכות על 10% לפי סעיף 29 (11) בהתאמה לסעיף 34 (ב) (בנוסחו הקודם), בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956.

...

בעקבות התאונה השנייה אושרה לתובעת תקופת אי כושר ארוכה יחסית, אך כעבור כחודשיים החלה לעבוד ולא שוכנעתי שעד אז נזקקה לסיעוד אינטנסיבי, ודאי לא כפי הצהרתה הגורפת של האם ביחס לכל התאונות, על סיוע בנעילת נעליים וקשירת שרוכים.

לא שוכנעתי שהמומים מגבילים או יגבילו את התובעת בניידות.

סוף דבר הנתבעות תפצנה את התובעת בהתאם לסכומים המחושבים והפסוקים, כל אחת בהתאם לחלקה.