ואולם, מעבר לכך שמדובר בפוליסה תקנית שהיא מבחינת מדרג נורמאטיבי של תקנות ועל כן יש לבחון זאת בהרמוניה חקיקתית, הרי ס"ק (ב) שמדגיש את חיוב החברה המבטחת לשלם "את כל הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם" – מבחינת צופה פני עתיד, מבהיר כי הדבר כפוף לסכומים בסעיף 12 שעניינו גבולות הפצוי הדר בכפיפה אחת עם סעיף 11 להוראות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986 הממוקמים אף הם בפרק ב' שסעיף 23 מתייחס אליו.
סעיף 12 מגביל את הפצוי וחוזר על כך שהחברה המבטחת תשלם "את כל הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם" – כלומר, שוב, לפי החוב שייפסק לתשלום אולם לו היה הסעיף סעיף בודד הסכום שנפסק הוא בשל הקשר הסיבתי ("בשל") מקרה הביטוח, כי אז עקב המקרה יש לכסות כל סכום שייפסק.
הפררוגטיבה שלו האם להפעיל את הפוליסה תחול מלכתחילה רק מקום בו הנזק גבוה מדמי ההישתתפות העצמית או בדיעבד מקום בו ניכנס להליך משפטי אולם כבר קיים כסוי בטוחי נוכח כך שהנזק מלכתחילה ולא בדיעבד גבוה מדמי ההישתתפות העצמית, או אז, מקום בו יבחר בדיעבד להפעיל את הפוליסה לאחר הליך משפטי, חברת הביטוח מחויבת על כל הסכומים שייפסקו בדיעבד, לאחר הליך משפטי ולא לנזק שגובש מלכתחילה.
...
לאחר ששמעתי את הצדדים ונתתי את דעתי למכלול החומר שבתיק, אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 (שהגישו כתב הגנה ויוצגו על ידי ב"כ נתבעת 3, עת אחד הוא הנהג והאחר הוא הבעלים) בסך של 5308 ₪ וכן 250 ₪ הוצאות עד וכן 377 ₪ אגרת בית משפט וכן 2000 ₪ שכ"ט עו"ד. לבל תיפול חלילה שגגה תחת ידו של בית המשפט, יבהירו הצדדים מעמדו של מקבל 2 משלא התייצב נציג מטעמו לדיון ועולה מכתב ההגנה של הנתבעים 1-3 שמדובר בגורר והאחריות היא על הגורר.
בכל הנוגע לשאלה הראשונה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 4 כי בשל כך שלא הופעלה הפוליסה כי אז אין היא נותנת כיסוי ביטוחי משבידי המבוטח הפררוגטיבה להחליט בהתאם לתוצאת פסק הדין האם להפעיל את הפוליסה אם לאו (אלא אם כן סכום הנזק נמוך מסכום ההשתתפות העצמית וזו אינה פררוגטיבה של המבוטח) וההגנה איננה ניתנת על סמך הפעלה מראש של הפוליסה והנתבעת 4 לא הציגה כל מקור נורמטיבי לכך – אם כהתייחסות לכך בפוליסה כחוזה בין הצדדים (אותו יש לפרש לטובת המבוטח מקום בו קיימת פרשנות דואלית), בין אם הוראה מטעם המפקח או כמובן מכוח חוק חוזה ביטוח.
בכל הנוגע לשאלה השנייה, אני מקבלת את טענת הנתבעת 4 (מקבל 1, המבטחת של הגורר) ואין בידי לחייבה בשל כך שסכום הנזק נמוך מגובה ההשתתפות העצמית, כפי שיובהר.
העולה מהמקובץ, כי לא ברור אפוא מה ההבדל בין השניים, משבסופו של יום ההחלטה האם להפעיל את הפוליסה היא לפי הסכום שיש בפועל לשלם – ואם כך, מה הנפקא מינה?
נחזור להוראות הפיקוח.
אומנם, ככלל, עוגמת נפש היא ראש נזק עצמאי ועל כן ניתן לסבור כי יש לשקללו כרכיב אולם גובה הנזק אינו מוצק אלא נתון להערכתו הסובייקטיבית של הנפגע עם הגשת תביעתו (להבדיל מהערכה אובייקטיבית של מומחה בתחום השמאות והוצאות מוצקות בדמות שכ"ט שמאי כדי להוכיח את הנזק הנתבע) עת מעבר לכך שעוגמת נפש היא לא ראש נזק בתביעה רכושית ופוליסת ביטוח רכוש, וכל שכן מייצגיה, מדגישים חדשות לבקרים כי הפוליסה אינה מכסה עוגמת נפש, עת ידוע הוא כי לא נפסקת עוגמת נפש בתיקים מסוג זה של תאונות "פח בפח" משעוגמת הנפש היא דבר שהוא מובנה בתביעות מסוג זה ובראייה הכלכלית המצרפית מדובר בנזק כלכלי מתפזר, ולא בכדי גם במכתב הדרישה –התביעה לחברת הביטוח, נתבעת 4, לא נדרש רכיב זה אלא, וכאמור, אך כיסוי לנזק בסך של 5308 ₪, ותו לא. ואולם, בכל מקרה, לו היה נפסק לאחר הליך משפטי וקיים כיסוי ביטוחי, חברת הביטוח הייתה נושאת גם ברכיב זה.
סוף דבר.
