בבקשת הארכת המועד שליוותה את תביעת הפיצויים של המבטח נטען, בין היתר, כי (א) זכות השיפוי של המבטח כלפי המנהל היא זכות עצמאית שאיננה כפופה למועדים הקבועים בחוק מס רכוש ובתקנות; (ב) בכל מקרה לא ניתן ליישם את המועד הקבוע בחוק להגשת תביעה ( שלושה חודשים ממועד קרות הנזק) במקרה של תביעה המוגשת על ידי חברת ביטוח מפני שזכותה של חברת ביטוח מכוח התיחלוף (בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח) קמה רק במועד תשלום תגמולי הביטוח למבוטח; (ג) יש להאריך את המועד להגשת תביעת הפיצויים "לאור סרובו המתמיד במשך שנים של המנהל לידון בתביעות פיצויים של חברות ביטוח" – דהיינו, לא היה טעם מעשי בהגשת תביעה אף על פי שהמבטח שילם תגמולי ביטוח לכרמל; (ד) המנהל ידע או היה צריך לדעת כי תשלומי הפיצויים אשר שולמו על ידיו לכרמל (בסכום כולל של כמיליון דולר) הם "על חשבון" בלבד, ולא סופיים; (ה) אף אם המנעות המנהל מתשלום פיצויים מעבר לסכום ההישתתפות העצמית מהוה "החלטה", אזי בהחלטה זו נפלה טעות ויש להאריך את התקופה לתיקון הטעות מעבר למועד הנקוב בתקנה 9(א) לתקנות (שהוא כאמור ארבע שנים).
...
"
ממשיכה ועדת הערר וקובעת כי לגבי כל מבטח התובע פיצוי לפי החוק מכוח תחלוף, התקופה להגשת התביעה מתחילה להימנות ממועד "תשלום תגמולי הביטוח" (ולא מהמועד שבו המנהל שילם פיצויים לניזוק המבוטח, כפי שטען המשיב):
"סעיף 62א' לחוק חוזה ביטוח קובע כי זכות השיפוי עומדת למבטח רק 'משעה ששילם למוטב תגמולי ביטוח'. בשעת התשלום המבטח נכנס לנעלי המבוטח. שעת התשלום אף מקנה לחברות הביטוח עילת תביעה כנגד המשיב בשל הנזק שנגרם להם באותה שעה. ממועד זה חברות הביטוח צריכות לפעול בהתאם למועדים הקובעים בדין."
ועדת הערר מסכמת נושא זה ופוסקת כי:
"אין לנו ספק במסקנה המתבקשת, לפיה איחרה כל אחת משלושת העוררות 1-3 בהגשת תביעתה, איחור שנע בין חמש שנים ועשרה חודשים לבין שש שנים ושמונה חודשים. מדובר באיחורים משמעותיים ביותר, גם מבחינה אבסולוטית, וגם בהתחשב בפרק הזמן הקצר שנקצב על פי החוק להגשת תביעות – שלושה חודשים מיום קרות האירוע."
בהמשך עוסקת ועדת הערר בשאלה "האם הציגו העוררות טעמים מיוחדים שיש בהם כדי להצדיק איחור זה". הוועדה הטעימה כי "איחור בסדר גודל שכזה, מחייב נימוקים כבדי משקל להצדקתו." הוועדה לא מצאה הצדקה כאמור, לא בחדשנותה הנטענת של הלכת אריה, לא בהיות חברות הביטוח הנדונות תושבות חוץ, ואף לא ב"סיכויי התביעה".
הגישה המקובלת הנ"ל, לפיה משמעות התחלוף איננה אלא המחאת זכות (מכוח חיקוק) ו"כניסה בנעליים", מובילה מניה וביה למסקנה נוספת – שאף היא נתמכת בספרות המקצועית ובפסיקה – כי לעניין התיישנות מוגבל המבטח בהגשת תביעתו באותה מידה ולפי אותה תקופה כפי שהניזוק היה מוגבל לפני התחלוף:
"זכות התחלוף של המבטח מכוח סעיף 62(א) לחוק אינה זכות עצמאית, כי אם המחאה מכוח הדין של זכות המבוטח. המבטח אינו רוכש זכות טובה יותר מזו של המבוטח. הזכות המהותית הנרכשת על-ידיו כפופה אפוא לזכויות הדיוניות של הצד השלישי כלפי המבוטח, ובכלל זה, הזכויות הנובעות מדיני ההתיישנות. משמע, מרוץ ההתיישנות של תביעת המבטח כנגד הצד השלישי מתחיל כבר במועד התגבשות העילה של המובטח כלפי הצד השלישי להבדיל ממועד התגבשותה של עילת התחלוף (מועד תשלום התגמולים)."
(אליאס, שם, עמודים 1206-1205)
"כך, למשל, טענות הגנה שונות העומדות לאדם השלישי – כגון התיישנות, רשלנות תורמת או אי-עמידה בנטל הקטנת הנזק – יפות כנגד תביעת המבטחת. אכן הגישה המקובלת במשפט האנגלו-אמריקני היא שלאדם השלישי עומדות כל הטענות שהיו לו נגד המבוטח אילו הלה הגיש את התביעה, כשם שלמבטחת עומדות טענות המבוטח נגד האדם השלישי. בכך באה לידי ביטוי התפיסה שתביעת המבטחת אינה 'עצמאית' אלא נשענת על עילת התביעה של המבוטח כלפי האדם השלישי."
(ולר, שם, עמודים 268-267)
באותו אופן נפסק ברע"א 9444/00 Bellina Maritime S.A. ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 3.6.2002) כי המבטח של מטען שנשלח בהובלה ימית "כפוף למגבלות הזמן החלות על המבוטח בתביעתו של האחרון כלפי המוביל".
(סעיף 15 לחוות דעתו של כבוד השופט אנגלרד)
גישה זו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 18 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לפיו "לעניין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו...".
הגישה המקובלת מוליכה אפוא לשתי מסקנות אלו:
(א) ככלל, תקופת ההתיישנות של המבטח תימדד ממועד קרות אירוע הנזק לנכס ולא ממועד תשלום תגמולי הביטוח למבוטח אשר מחולל את התחלוף על פי דין;
(ב) אם במקרה פלוני תביעה לפיצוי בידי המבוטח הייתה מוגבלת לתקופת התיישנות מיוחדת (ולא לתקופה הכללית הקבועה בחוק ההתיישנות), אזי אותה מגבלה מיוחדת תחול גם על המבטח שהזכות הועברה אליו מכוח סעיף 62(א) הנ"ל.
ודוקו, במקרה דנן הן המנהל והן ועדת הערר היו מוכנים לצאת מתוך ההנחה המקלה כי במסגרת חוק מס רכוש התקופה להגשת תביעה על ידי מבטח נמנית ממועד תשלום תגמולי הביטוח לניזוק, ולא ממועד קרות הנזק (ובמקרה הקונקרטי, ממועד התשלום האחרון מתוך שלושת המועדים הנ"ל).
עצם הזכאות העקרונית לשיפוי בהתאם להלכת אריה (בהנחה כי כך הם פני הדברים) איננה מספיקה – אחרת המבטח יכול היה להמתין עוד שנים נוספות לפני הבאת תביעתו, ואין לדבר סוף.
אולם קושי זה איננו מחייב את המסקנה כי בכל מקרה, יהיה משך השיהוי או האיחור אשר יהיה, מוטל על המנהל להאריך את המועד.
הקו שנמתח כאן הן על ידי המנהל והן על ידי ועדת הערר הוא במתחם הסביר ואין מקום להתערב בו.
הערעור נדחה.
