השתתפות בהוצאות אחזקה על רכב לצורך נסיעות בתפקיד

בסיכומיו, הפנה התובע להוראת תכ"ם 13.4.1 בעיניין "החזר הוצאות נסיעה בתפקיד ברכב פרטי" וטען שהוא זכאי להחזר הוצאות לפי הוראה זו. המדינה השיבה בסיכומיה, ובצדק, שהוראה זו חלה על נסיעות בישראל.

הפנייה נושאת את הכותרת "סוגיית הרכב". להלן עקרי הדברים מתוכה: "אני השליח, ראש נציגות, היחיד במשלחת הכלכלית שאין לו רכב צמוד... וכמובן גם לא אחזקת רכב... השתמשתי הרכבי הפרטי ובתמורה שולם לי כדמי הישתתפות בהוצאות כ-40 סנט למייל, סכום שלא מכסה את מחיר הדלר (אפילו לא בארה"ב) – פטור ממס. לצורך ההשוואה, על אף שבהוראות השות"ש, בפרק הדן בעדכון משכורת – סעיף 6.1, רשום שעדכון סכומים יתבססו על נתונים המתקבלים ממשלת ארה"ב... המשקפים את יוקר המחייה, בדקתי ומצאתי שממשלת ארה"ב, לדוגמא במכס, מתגמלת את העובדים הנאלצים לנסוע ברכבים הפרטי ב-0.565 סנט למייל, כמובן פטור ממס (ראה מוסף). בעקבות 'ההחלטה' הזדרזו לחשב לי את המס בעבור הוצאות השמוש ברכבי רטרואקטיבית לחמשת החודשים בהם מולן שכרי (פברואר-יוני 2013) ובכך הקטינו את התשלום נטו ל-20 סנט למייל...

...

המדינה טענה שדין התביעה כולה להידחות מחמת התיישנות, מעשה בית דין והיעדר מקור נורמטיבי לתביעות.

לאור דיונינו לעיל ומאחר ומצאנו לנכון לדחות את כל רכיבי התביעה פרט לתשלום הפרשי פדיון ימי מחלה, איננו סבורים שהתובע הוכיח שהוא זכאי לפיצוי לא ממוני.

לפיכך, התביעה לפיצוי לא ממוני, על שני רכיביה, נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית על כל רכיביה פרט לרכיב ימי מחלה כמפורט לעיל.

בהקשר זה, כפי שצוין לעיל מצאנו כי יש למנות את מירוץ ההתיישנות מהגשת התביעה הראשונה בשנת 2011, במסגרתה נכלל גם רכיב זה. לטענת התובע ראש מועצה נבחר אינו זכאי לקצובת נסיעות משום שהוא זכאי לתשלום עבור אחזקת רכב.

לטענת התובע, תשלום אחזקת רכב שחושב בדו"ח הנו חלקי שכן הוא מתייחס רק להוצאות נסיעה במהלך העבודה, ללא היתחשבות בנסיעה אל העבודה וחזרה ממנה.

הנתבעים לא טענו כי התובע אינו זכאי לדמי נסיעות בשל סוג דרגתו או תפקידו, אלא טענו באופן כללי כי זכאות לדמי החזקת רכב מאיינת, לכאורה מכללא, את הזכאות לדמי נסיעות.

לטענתו, הוא זכאי להחזר הוצאות טלפון בהתאם לתקרת ההישתתפות לעובדים בכירים לפי שנת 2016 ולפי 250 ₪ לחודש, כלומר תשלום בסך כולל של 38,706 ₪ לאחר הצמדה וריבית.

...

בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות ביחס לרכיב זה בתקופה הראשונה.

כמצוין בסעיף ‎27 לפסק דין זה, טענה זו נדחית.

לפיכך, התביעה נדחית בזאת.

העמותה טוענת שתשלומי אחזקת רכב היו תשלומים אמתיים בעד אחזקת רכב, מאחר שעם קבלתו של אדלר לעבודה, הוסכם שהעמותה תשלם לו אחזקת רכב נוכח הצורך, שנבע מתפקידו של אדלר, להתנייד ברכב, ונוכח רצונו של אדלר להשתמש ברכבו הפרטי.

בית הדין דחה טענה זו. בית הדין מקבל את טענת העמותה לפיה תשלום אחזקת הרכב כלל, על פי הסכמת הצדדים, גם את חבות המעסיק להישתתף בהוצאות הנסיעה של אדלר בהתאם לצוו ההרחבה בדבר הישתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה.

...

השאלות הטעונות הכרעה להלן השאלות הטעונות הכרעה בהליך: האם נמסרה לאדלר הודעה בכתב על תנאי עבודה? בהתאם לכך, האם יש לקבל את תביעת אדלר להפרשי שכר? לעניין זה - האם נכונה טענת אדלר כי שכרו המוסכם היה בסך 15,000 ₪ נטו, וכי פירוט רכיבי גמול העבודה שבתלושי השכר, שאינם מתיישבים עם סיכום זה, ובעיקר – התשלום בגין אחזקת רכב – הינו פיקטיבי ומבטא מניפולציה שביצעה העמותה בתלושי השכר? או שמא כטענת העמותה תלושי השכר של התובע מבטאים את הסכמת הצדדים ופירוט הרכיבים שבהם, לרבות רכיב אחזקת הרכב, הם אמיתיים? בהתאם לכך – האם אדלר זכאי לדמי נסיעות? האם יש לקבל את תביעת אדלר לפיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר? האם עמדה לאדלר יתרה בלתי מנוצלת של ימי חופשה בגינה הוא זכאי לפדיון חופשה? זכאות אדלר לדמי הבראה.

לצורך זה, די בעדותם של שטורך (סעיף 74 לתצהירו שלא נסתר), וידוואב (סעיפים 38-46 לתצהירו) ואין בכך שהעמותה לא העידה את אנשי "טרוט" – "אבי" ו"ירון", ששיחות עמהם הוקלטו וצורפו לתצהירי העמותה (ומובהר שדבריהם אינם משמשים ראיה), כדי לגרוע ממסקנה זו. בית הדין אינו רואה לקבל את תביעות העמותה לפיצויים בגין אבדן שעות עבודה של עובדי העמותה בסך כולל של 115,159 ₪, בהיעדר הוכחה.

סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית.

התביעה שכנגד מתקבלת חלקית.

] לטענת הנתבעת, התובע החזיק רכב פרטי ובקש מהנתבעת להישתתף בהוצאות אחזקתו, והנתבעת נענתה בחיוב.

] מונד העיד בנושא זה כי "... יכול להיות שהוא ויתר על רכב חברה, ותמורת זה קיבל סכום חודשי, נגיד לדוגמה בהסכם שלי יש כך, ואז זה אמור לגלם גם את הנסיעות, אני לא יודע, לא יודע, לא מצאתי תיעוד של ההסכם שנעשה איתו בעבר, זה היה, אתה יכול לשאול את דני, באמת לא יודע."[footnoteRef:62].

" בעניינינו, בשים לב כי התשלומים בגין החזר הוצאות נסיעה נרשמו בתלושי המשכורת, משך שנים, ושולמו בגין נסיעות שהתובע ביצע בפועל, ובשים לב כי התובע לא העלה כל טענה בעיניין זה במהלך העבודה, התובע לא הוכיח כי מדובר ברכיב שכר המוסווה כהחזר הוצאות, ואין איפוא לכלול רכיב זה בשכר הקובע.

הזמנת המלונות נעשו בהתאם לאילוצים של מועדים ומקומות אליהם נאלץ להגיע, וכי במסגרת תפקידו קיים התובע פגישות עסקיות עם לקוחות והקפיד על צניעות ורמה נמוכה של הוצאות על ארוחות אלו.

...

] נוכח האמור, לא מצאתי עילה לפיצוי הנתבעת בגין ניצול ימי חופשה ביתר, ותביעתה בעניין זה נדחית אפוא.

נוכח האמור התביעה שכנגד נדחית על רכיביה כאמור לעיל.

סוף דבר   אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 699,882 ₪ (קרן), לפי הפירוט שלהלן:   הפרש פיצויי פיטורים בסך 402,739 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.1.2020 ועד למועד התשלום המלא בפועל; הפרש חלף הודעה מוקדמת בסך 62,602 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.1.2020 ועד למועד התשלום המלא בפועל; הפרש פדיון חופשה בסך 234,541 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.1.2020 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המחלוקת בתיק זה נוגעת בעיקר לשעור הפגיעה התפקודית והפגיעה בכושר הישתכרותו של כל אחד מהתובעים וכפועל יוצא, לאופן חישוב הנזקים וסכום הפצוי המגיע לו/לה. הרקע העובדתי ביום 29.06.18, בעת נהיגה ברכב בו נסעו התובעים, נפגעו שניהם בתאונת דרכים.

הבן טען כי נגרמו לו בתקופה זו נזקים (סעיף 25 לתצהירו) בגין "הפסדי שכר, שכר דירה, דחיית תוכניות והוצאות נוספות". הבן לא צירף חוזה שכירות לדירה אותה שכר (ואשר לא מן הנמנע כי השכיר בשכירות משנה כאשר לא התגורר בה, וממילא נהנה מדיור "חינם" בבית ההורים) או תלושי שכר, לא ציין היכן עבד ובאיזה תפקיד, אם היה שכיר או עצמאי, אם יכול היה לעבוד "מרחוק" או באופן חלקי בעת מגוריו בבית הוריו, ולא צירף אסמכתא לבקשת חופשה (בתשלום או ללא תשלום) או כל אסמכתא אחרת, למעט אישורי מחלה בשל פציעת ההורים.

בעניינינו, הבן חסך את הוצאות השכירות ואחזקת הדירה בתל אביב במשך התקופה בה שהה בבית הוריו, ונמנע מלהציג בפני בית המשפט את המידע המלא שנידרש לשם קביעת החסכון המדויק של הוצאות אלה.

קשה לקבל טענה כזו כשהיא מתייחסת לתקופה ממושכת, בה התובעים מיוצגים ויודעים כי עליהם לשמור קבלות ולתעד את הוצאותיהם (התובע אף צירף מאות קבלות ששמר, בגין נסיעות, הישתתפות בעלויות רפואיות, תקופות ואביזרים, עמודים 162-371 לנספחי תצהירו).

...

אני מצטרפת, בכבוד רב, לדעה שהובאה בע"א (מחוזי חי') 62416-10-17 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (22.03.2018): "אמנם שבר בחוליה שהתאחה, ואשר אינו מותיר הגבלה, אין בו כדי להגביל תנועות עמוד השדרה לעת עתה, אולם נכות זו, שמקורה בשבר בחוליה, היא בעלת השלכה תפקודית מאחר ואין יודעים מה יוליד יום. נראה, כי המחוקק קבע נכות בגין שבר בחוליה שלא הותיר מגבלה בתנועות, מתוך הנחה ששבר בחוליה עלול להשפיע בעתיד על מצבו התפקודי של הנפגע...". התובע 1 הנכות הרפואית בהתאם למפורט לעיל, אני קובעת כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות בגין הפגיעה בגבו, בשיעור כולל של 14.5%.הנכות התפקודית התובע טען כי נכותו התפקודית הינה בשיעור מלוא הנכות ומנגד, סבורה הנתבעת כי אין משמעות תפקודית ממשית לנכות, והיא לא גורמת להנמכה תפקודית תעסוקתית.

אני קובעת כי שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת בעקבות התאונה בשיעור הנכות התפקודית, קרי, 50%.

אינני מקבלת טענה זו: אין חולק כי התובעת לא פנתה למל"ל ולא שולמו לה כספים.

אינני סבורה שהתובעת עומדת בקריטריון זה, ואילו סברתי כך, היה הפיצוי שנקבע לה בגין עזרה גבוה משמעותית מזה שנפסק במסגרת פסק דין זה. ריכוז סכומי הפיצויים הפסדי שכר עבר ועתיד (כולל פנסיה) 246,000 ₪ שווי והוצאות עזרה – עבר ועתיד 355,000 ₪ הוצאות – עבר ועתיד 15,000 ₪ כאב וסבל 93,000 ₪ סה"כ 709,000 ₪ ניכוי תשלום תכוף 17,000 ₪ יתרה לתשלום 692,000 ₪ סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 92,000 ₪ ולתובעת פיצוי בסך כולל של 679,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21% ואגרת בית משפט ששולמה (כשהיא משוערכת להיום).