השתת הוצאות משפט שלא נפסקו בערכאה הראשונה

לטענת המערערת 1, היא עמותה ללא כוונת רווח הפועלת להצלת מיתחם תעש תוך שימור היער, ולהפוך את המקום לריאה ירוקה ופארק מטרופוליני לרווחת תושבי גוש דן. המערערת 1 טענה כי היא מקדמת עניין צבורי; כי בית משפט קמא לא הטיל עליה הוצאות, וכי סביר להניח שאף אם העירעור יידחה, בית המשפט יימנע מלהטיל הוצאות.

בנסיבות אלה, שקלתי עניין זה, לצד העובדה שלא נפסקו בבית המשפט קמא הוצאות.

...

בנוסף לכך נטען כי גם אם ידע המערער לראשונה אודות הקנס רק בסוף חודש ינואר 2022, הבקשה הוגשה בשיהוי של 30 ימים מאחר שהוא פנה לבית המשפט קמא בתחילת חודש אפריל 2022.

ברם, המקרה דנן אינו נכלל באותם מקרים חריגים המצדיקים היתערבות ערכאת העירעור במימצאי עובדה מסוג זה. בית משפט קמא בחן לעומק את טענות המערער לפיהן הוא לא קיבל את הודעת הקנס ואינו חתום על אישור המסירה מיום 15.12.2020, וכן את טענתו שהוא לא היה מודע אודות הקנס לפני הטלת העיקולים, וקבע כי מבחינה עובדתית מדובר בחתימתו של המערער, ההמצאה בוצעה כדין, והמערער היה מודע לקנס טרם הטלת העיקולים.

בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אין צו לתשלום הוצאות משפט בגין ניהול הליך זה. ונדגיש כי הגם שההליך מסווג כהליך בתחום המשפט הפלילי הרי שמדובר בהליך מעין מינהלי ככל שנשקלת האפשרות לפסיקת הוצאות משפט, וזאת כאשר מוצא בית המשפט לנכון כי מדובר בהליך סרק המהוים ניצול לרעה של ההליך ושכל מטרתו לעכב הליכי אכיפה ראויים.

...

הבקשות נדחו בשתי החלטות במסגרת המ"ש 15870-04-22 של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת אורית קנטור), בנימוק כי אין לבית המשפט סמכות לבטל קנס מנהלי קצוב, וכי לא ניתן להיעתר לבקשה למתן ארכה להגשת בקשה להישפט מאחר שהבקשה "איננה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה מהעת האחרונה". על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה בעפ"א 47115-09-22, ובהסכמת המשיבה החזרתי את פסק הדין לבית משפט קמא עבור השלמת נימוקי ההחלטה.

אני מקבל את קביעת בית משפט קמא כי המערער היה מודע היטב לחובתו לתשלום הקנס, ובחר בכל זאת להתעלם ממנו ולהמשיך בביצוע העבירה.

בנוגע לבקשה למתן ארכה להגשת בקשה להישפט המוגשת לאחר המועד הנקוב להגשתו (30 יום מיום המצאת ההודעה), נקבע בסעיף 13(ב) לחוק העבירות המנהליות כי בית המשפט רשאי להיעתר לבקשה בהתקיים (א) התנאים האמורים בסעיף 8א(ו) לחוק, כי הגשת הבקשה במועד לא התאפשרה מסיבות שלא היו תלויות במבקש או (ב) "מנימוקים מיוחדים אחרים שיפורטו בהחלטתו". בעניינו של המערער, לא התקיימו התנאים האמורים בסעיף 8א(ו), וצדק בית משפט קמא כי לא נמצאו נימוקים מיוחדים המצדיקים את מתן הארכה.

בהעדר סמכות עניינית לביטול הקנס, ובהעדר טענות הגנה ונימוקים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה להגשת בקשה להישפט, אני דוחה את הערעור.

כמו כן קבע בית המשפט קמא, למעלה מן הדרוש, כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח שהשטר ניתן להבטחת פרעון הלוואה שנתן המערער למשיב, ולא להבטחת פרעון הלוואה שניתנה לצד ג' כלשהוא.

לא צוין במסגרת התשובה דבר לעניין הצורך להתערב בפסיקת בית המשפט קמא בכל הנוגע לאי פסיקת הוצאות עבור המשיב בהליך בבית משפט קמא.

בית משפט של העירעור אכן רשאי לעשות את כל המפורט בסעיפים 5-1 בתקנה 146 (א), אולם המקרים האמורים בתקנה זו אינם כוללים שינוי החלטת בית המשפט קמא והתערבות בה בשאלת ההוצאות, תוך שערכאת העירעור פוסקת את הוצאות ההליך בבית המשפט קמא, והכול מבלי שהוגש ערעור נידרש.

...

בתגובה לערעור טען המשיב כי דין הערעור להידחות, משום שלא נפלה טעות משפטית או עובדתית בפסק הדין, וכל הערעור מכוון לקביעות סבירות בענייני עובדה שנתן בית המשפט קמא במסגרת שיקול דעתו וסמכותו.

אני סבורה שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, וכי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט קמא, ואין כל טעות שבחוק בפסק הדין.

לפיכך, דין הערעור להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.

תגובת המאשימה (המשיבה בבקשה זו) הוגשה ביום 10.9.23 דיון והכרעה: ראש וראשונה יש לומר, כי לא ראיתי הבהרה לבקשה לעיון חוזר, שכן לא פורטו נסיבות חדשות או שונות שלא היו בפני בית המשפט, ככאלה שיש בידן כדי לשוב ולבחון את הבקשה (שכבר נבחנה מספר פעמים).

כך למשל ברע"פ 2412/18 ספאלדין אל סיד נ' מדינת ישראל (11.04.2018), נאמר על ידי כב' הש' אלרון בהערת אגב את הידוע: "אף שלטעמי ניתן היה להשיג את התכלית האמורה גם באמצעות מתן אפשרות למערער לחקור את עורך המסמך וחיובו בהוצאות החקירה – לו הייתה מתבררת כקנטרנית – מכח סעיף 26(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא בחירתו מצאתי כי בנסיבות העניין של בית משפט קמא יצרה עוות דין, וודאי לא באופן שיש בו כדי להצדיק ערעור "בגילגול שלישי"".

בעיניין זה מצאתי אף להפנות לפסיקה שצוינה על ידי המדינה; בג"צ 91/74 לוטפי יוסף גבארה ואח' נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו ואח' פ"ד כ(2)518, לדבריו של כב' הש' חיים כהן, משם ניתן ללמוד על השלב בו ניתן להטיל הוצאות- אחרי חקירת המומחה: "ואם תמצי לומר שכבר נתן המחוקק דעתו גם לאפשרות זו, שישתמש בעל-דין לרעה בהליכי השיפוט על-ידי חקירה "לשם קינטור או מתוך קלות דעת"..

כך גם לא מצאתי ביסוס לטענה נוספת, שהוצאות מעין אלו יכולות להיות מושתות רק על מי שחקר מומחה בחקירה נגדית, שכן הפסיקה אינה מייצרת איבחנה כזו והיא עומדת בנגוד לרציונאל של השחתת זמן יקר של עד מומחה בלא קשר לסוג החקירה שנחקר (ראשית או נגדית).

...

עוד באותה בקשה נרשם כי לא ייתכן שבית המשפט מצא להשית הוצאות לטובת מעסיקת העדה ולא לעדה עצמה וכן נרשם שעניין זה "עלול לעלות רושם שבית המשפט הנכבד מבקש להגן על האינטרס של המשטרה". טיעון נוסף שהועלה הוא העובדה שמכיוון ששיטת המשפט הנהוגה הינה אדברסרית, אזי הדרישה שההגנה תגיש בקשה למומחית, שם ייחשף קו הגנתו, אינה עולה בקנה אחד עם שיטה זאת.

או למשל בע"פ 7069/06(מחוזי- ב"ש) חאלד אבו סיביה נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין אבו סיביה"), הנשיאה הש' רויטל יפה כ"ץ, אשר סוקרת סוגיה זו (ומבצעת אבחנה בין סעיף 79 לחוק העונשין וסעיף זה וכן מהות הסנקציה) ומפנה לדברי ביהמ"ש העליון בבג"צ 1199/92 אסתר לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד מז(5), 734, עמ' 741-742, שם נקבע: "בגלל החשיבות המיוחדת הנודעת לזכות החקירה הנגדית, אין היא נשללת מבעלי הדין גם כאשר מדובר במומחה רפואי שנתמנה על ידי בית המשפט, כמוסבר לעיל, וזאת אף כי הגבלת זכות החקירה הנגדית של מומחה כאמור היה בה גם כדי להקל על המומחה וגם לחסוך מזמנו של בית המשפט. עם זאת, בטרם יורה בית המשפט על הזמנת המומחה לחקירה הנגדית, רשאי הוא לברר מהם נושאיה ומהו פשרה, כדי לבדוק אם היא אכן דרושה לענין. בנוסף לכך, אם מתברר בסופו של דבר, כי החקירה הנגדית היתה שלא לצורך, רשאי בית המשפט לחייב את בעל הדין, שהזמין את המומחה לחקירה, בהוצאות הולמות" (על הגבלת הזכות לחקירה נגדית - להלן).

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים.

העירעור הנידון הוגש על פסק-דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כבוד השופט אופיר יחזקאל) מיום 8.10.2023 בתא"מ 5895-06-18 (להלן גם – התביעה הראשונה) ובתא"מ 50153-03-19 (להלן גם – התביעה השנייה).

עוד נטען, כי היה על בית המשפט להשית הוצאות על המשיבה גם לנוכח הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות), הקובעות כי הכלל הוא הטלת הוצאות ואילו אי פסיקתן הוא החריג; בהתאם לתקנה 53 בתקנות שלפיה בכל בקשה יש לחייב בתשלום הוצאות; ובהתאם לתקנה 151(א) בתקנות שלפיה תכלית ההוצאות היא לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהיתחשב בתוצאות ההליך, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.

אשר לעצם העירעור, הרי שכידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בדרך כלל ערכאת העירעור אינה מיתערבת בסכום ההוצאות שפסקה הערכאה הדיונית ואף אינה מיתערבת בהחלטתה להמנע מפסיקת הוצאות, זולת במקרים חריגים (כך נקבע זה מכבר עוד בפסק-דינו של כבוד השופט ח' כהן בעיניין ע"א 378/78  קלינגר נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד לג(1) 509 (1979)‏‏.

בנסיבות אלו, לנוכח אופן סיומן של שתי התביעות בבית המשפט קמא, מהטעמים אשר פורטו בפסק דינו של בית המשפט קמא ובהיתחשב באי צרופם של משיבים מתאימים, לא נמצא מקום להתערב בפסק-דינו של בית המשפט קמא אשר במסגרתו לא נפסקו הוצאות משפט לטובת המערערת.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור, בתיקי בית המשפט קמא הנדונים ובפסק-דינו, הגעתי לכלל מסקנה כי הערעור נעדר סיכוי להתקבל וכי ניתן להכריע בו ללא צורך בתשובת המשיבה ועל יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 138(א)(1) ו-(5) בתקנות).

כך מכל הטעמים שעליהם עמד בית המשפט קמא, אשר לא מצאנו כי נפלה בהם טעות, כטענת המערערת.

מכל הטעמים האמורים, הערעור נדחה.