השופט מינץ עמד על כך שמדובר בתוצאה קשה שעשויות להיות לה "השלכות בעייתיות, ובכלל זה זהירות יתר של נאשמים מהעלאת טענות מסוימות בשל החשש מפסיקת הוצאות נגדם", אך קבע כי "עניין זה הוא למחוקק לענות בו, ולא לבית המשפט", והטעים כי באופן כללי הטלת הוצאות משפט על נאשם ראוי שתעשה "במשורה ובמקרים חריגים בלבד". עוד נקבע כי בעל דין שחויב בהוצאות במסגרת ההליך, רשאי להגיש בסוף ההליך ערעור על ההחלטה, שיסווג כערעור פלילי, אף מקום שבו הוא אינו רשאי או מעוניין להגיש ערעור על פסק הדין הסופי.
...
בתחילה, טען המבקש כי לא שימש כמנהל החברה, אך בדיון שהתקיים בהמשך הודיע שלא יעמוד על טענה זו. בפתח דיון ההוכחות הראשון, שהתקיים ביום 26.11.2020, הודיע המבקש כי הוא עומד על הטענה שלא שימש כבעל תפקיד בחברה, ובעקבות כך נתן בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג' אזולאי) את ההחלטה הבאה (להלן: ההחלטה על חיוב בהוצאות):
"שינוי חזית מצד [המבקש] גורם לכך שעדים שזומנו לישיבת ההוכחות היום לא ייחקרו ויחזרו כלעומת שבאו. מאות קרטונים של מוצגים אשר ממלאים מחצית מאולם ביהמ"ש, גם הם יחזרו כלעומת שהובאו. עורכי הדין שהתכוננו לחקירת עדים יחזרו כלעומת שבאו. מקליט מחברת הקלטה יחזור כלעומת שבא. בית המשפט שיומנו עמוס עד לעייפה ייאלץ לבטל יום הוכחות. וכל זה על שום מה? על שום [שהמבקש] החליט לחזור בו שוב מעמדתו ולגרום לדחייה של יום הוכחות נוסף ואולי אף ימים נוספים. נראה כי יש להבהיר [למבקש] מהו הנזק שנגרם וייגרם. על כן, אני מחייב את [למבקש] לשלם הוצאות בסך 30,000 ₪, אשר ישולמו לאלתר לקופת ביהמ"ש".
המבקש הגיש על החלטה זו בקשת רשות ערעור, אשר הועברה בהחלטת השופט ג' קרא ללשכת הרשמים לצורך סיווג ההליך.
טענות הצדדים
מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש, בין היתר, כי פסק הדין שגוי מאחר שהיה על בית המשפט לבחון את ההחלטה על החיוב בהוצאות לפי מבחן מהותי המוליך למסקנה כי החלטה זו מסיימת את ההתדיינות בכל הנוגע לחיובו בהוצאות, שאינה טפלה להליך הפלילי.
סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי ניתן להורות על דיון נוסף אם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה". מן הטעמים שאפרט, אני סבורה כי אין מתקיימת בעניינינו איזו מן החלופות הללו.
כאמור, דעת הרוב קבעה, בהמשך להחלטת הרשם, כי במקרה דנן ההוצאות הוטלו על המבקש מכוח תקנה 21 לתקנות, ומשכך, ההלכה שנקבעה בפסק הדין תחומה לתקנה זו.
השאלה שיש להכריע בה, אם כן, במסגרת הבקשה שלפניי היא האם ההלכה שלפיה ערעור על הטלת הוצאות מכוח תקנה 21 לתקנות יוגש רק בתום ההליך הפלילי, קשה במידה המצדיקה קיום דיון נוסף בה? על שאלה זו אני סבורה כי יש להשיב בשלילה.
מן הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין – נדחית ונוכח המסקנה שאליה הגעתי, אין מקום להיענות לבקשת הסנגוריה להצטרף להליך דנן, ואף היא נדחית בזאת.
