התובע טען כי ניהל הליך ארוך מול המוסד לביטוח לאומי, בסופו הוכרה מחלתו כ"מחלת מיקצוע", וכי במסגרת ניהול ההליך בבית הדין לעבודה, מונתה מומחית רפואית מטעם ביה"ד אשר קבעה שקיים קשר סיבתי כאמור.
לשיטת התובע, קיים השתק פלוגתא בכל המתייחס לשאלת הקשר הסיבתי, ובשל כך מנועה הנתבעת מלטעון כנגד קביעותיו של בית הדין לעבודה, ומכאן, שיש להורות על הוצאת חוות הדעת שהוגשו על ידה בסוגיה זו.
הנתבעת היתנגדה לבקשה.
...
התובע טען כי בעקבות הליך שניהל בבית הדין לעבודה, שם נקבע כי קיים קשר סיבתי בין עבודתו לנכותו, אין לאפשר לנתבעת בהליך זה לטעון טענה נוגדת.
כפי שקבע בית המשפט העליון בהחלטתו: "בפסק דינו... דחה בית הדין האזורי לעבודה... את תביעת המבקשת, ונקבע כי התאונה הנטענת לא אירעה. בין היתר, נימק בית הדין לעבודה את קביעתו בכך כי אין כל אזכור לתאונה ברישומים מהטיפול הרפואי הראשון של המבקשת לאחר מועד התאונה הנטענת; כי עולה מן הרישומים כי הכאבים של המבקשת החלו בטרם מועד התאונה הנטענת; כי אין עדים לתאונה הנטענת; וכי המבקשת הודיעה על התאונה הנטענת למעבידה רק לאחר שקיבלה את תוצאות בדיקותיה הרפואיות... בית משפט השלום נעתר לבקשה וסילק את תביעת המבקשת על הסף. נקבע כי הממצאים שנקבעו בבית הדין האזורי לעבודה, ובכלל זה שתאונת העבודה הנטענת לא אירעה, מקימים השתק פלוגתא."
בשונה מכך, ככל שהתובע כשל בהוכחות הממצא הרפואי הנדרש לתביעתו, הרי שלנוכח סדרי הדין השונים, המונעים חקירת המומחה בבית הדין לעבודה, חל החריג לכלל בדבר השתק פלוגתא, והיה צורך לחזור ולדון בסוגיה, על פי דיני הראיות הנוהגים בתביעות נזיקין.
בהתאם לכך, קבע בית הדין לעבודה בהליך שהתנהל בעניינו של התובע, ב"ל (אזורי נצ') 43294-01-18 ר.ש. נ' המוסד לביטוח לאומי [05.07.2020] בפסקה 15, כי "במקרה שלפנינו... קיימת חוות דעת רפואית מנומקת של המומחית הרפואית האובייקטיבית מטעם בית הדין. המומחית ביצעה את מלאכתה באופן יסודי בהתבסס על מכלול החומר שפורט בחוות הדעת; לא הסתפקה בכך שאין מחקר קונקרטי הקובע באופן מפורש קשר סיבתי ברמת ודאות מוחלטת, אלא ניתחה מחקרים אחרים, והגיעה למסקנה מנומקת ומפורטת לפיה קיימת סבירות העולה על 50% בדבר קיומו של קשר סיבתי. במילים אחרות - המומחית שוכנעה בהתבסס על שקלול המחקרים המדעיים השונים כי סביר יותר שמחלת התובע נגרמה כתוצאה מחשיפתו לחומרים שונים שפורטו בחוות הדעת, ודי בכך לפי הפסיקה כדי לעמוד בהוכחת הקשר הסיבתי הדרוש בתיקי פגיעה בעבודה."
זאת, על אף הקביעה בסעיף 13 לפסק הדין, כי "חוות דעת המומחית, תוך קריאתה כמכלול, מצביעה על קשר סיבתי חיובי ודאי. המומחית אומנם ציינה כי 'קשה לשלול..', אלא שהשיבה באופן חיובי ומפורט לעניין קיומו של קשר סיבתי במידה העולה על 50% וכי השפעת העבודה עולה על 20%."
לא נטען ולא הוכח כי בתביעה נזיקית, די בהוכחה כי העבודה השפיעה על התהוות המחלה בשיעור של 20% כדי לעמוד בנטל להוכחות הקשר הסיבתי הרפואי והמשפטי בין המחלה לבין העבודה, (בנוסף לדרישה להוכחת האחריות וסכום הנזק).
לנוכח המפורט, דין הבקשה להידחות.