השתק בעסקת מכר בבתי משפט

בטענה למעשה בית דין מסוג "השתק עילה", משמעות הדברים הנה כי פסק הדין שם קץ להתדיינות בין אותם הצדדים באותה עילה: "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם "נבלעה" (merged) בפסק הדין אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד.

בית המשפט המחוזי המשיך ודן בתוקפה של עסקת המכר, ובנגוד לעמדת המערערים – אשר טענו כי משהוכחה טענתם בדבר זיוף שטר המכר דינה של עסקת המכר כולה להתבטל – הטעים בית המשפט כי אין בקביעה לפיה שטר מכר זויף כדי להביא, בהכרח, למסקנה כי עסקת המכר כולה בטלה.

...

וכך הוכרע בפסק הדין בערעור (פסקה 21 בפסק הדין): "אם כן, עינינו רואות כי המערערים לא עתרו אך ורק לביטול שטר המכר, אלא הם עתרו לכך שיוצהר כי הם הבעלים החוקיים של הדירה – ולא המשיבה – ושבעלותם תירשם בהתאם במרשם המקרקעין. ואולם, ברור הדבר, כי על מנת להכריז על המערערים כבעלי זכויות בדירה, לא די להכריע בשאלת תוקפו של שטר המכר, אלא יש לדון גם בתוקפו של הסכם המכר אשר במסגרתו הסכימו הצדדים, לכאורה, על העברת הבעלות בדירה מהמנוחה למשיבה. על כן בצדק קבע בית המשפט כי אין בביטול רישומה של המשיבה כבעלת הדירה, נוכח זיופו של שטר המכר, כדי לאיין את תוקפה של עסקת המכר כולה, ובצדק דן והכריע גם בסוגיית תוקפו של הסכם המכר." ובהמשך, נוכח טענת המשיבים כי לא ניתנה להם הזדמנות לטעון כנגד תוקפו של ההסכם (פסקה 22 בפסק הדין בערעור): "טענה נוספת אותה העלו המערערים היא כי לא ניתנה להם כל אפשרות לטעון כנגד תקפו של הסכם המכר. סבורני כי גם טענה זו דינה להידחות. מעיון בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי שהתקבלו לאורך ההליך, עולה כי כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה שנערכה ביום 29.3.2012, ציין בית המשפט לפני הצדדים כי אין די בדיון בשאלת תוקפו של שטר המכר כדי ללמד על מהותה של עסקת המכר כולה, ועל כן נקבע כי התובענה תכלול הן את המחלוקת הנוגעת לביטול רישומה של המשיבה כבעלת הדירה, והן את המחלוקת העולה מהמשך הבקשה לרשום את הדירה על שם המערערים. בהמשך לכך, הורה בית המשפט לצדדים להמציא בתוך 45 ימים את כלל המסמכים הקשורים לעסקת המכר. גם בהחלטתו מיום 12.7.2012 חזר בית המשפט והדגיש כי "במידה והתובענה דנא תתקבל, ברי כי לא יהיה בכך סוף פסוק, שכן שאלת תוקפו של ההסכם תקום." נראה אפוא שבית המשפט גילה את דעתו בקשר לסמכותו ולכוונתו לדון בתוקפה של עסקת המכר כולה, כבר מתחילתו של ההליך, ואיפשר לצדדים להיערך בהתאם.

גם למבקשת הזכות שלא להוסיף ולהיות מוטרדת בפרשה עגומה זו. מאחר והגעתי למסקנה שיש לקבל את הטענה למעשה בית דין מסוג "השתק עילה", לא מצאתי מקום להידרש ליתר טענות המבקשת.

נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה, קובע כי התביעה הראשונה מקימה כלפי המשיבים מעשה בית דין מסוג "השתק עילה", וכפועל יוצא מכך – מורה על דחיית התביעה.

ערעור על פסק הדין שניתן ביום 18.02.2020 בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת פ. נויבירט) בתא 34561-08-17 לפיו נדחתה תביעת המערערת נגד המשיב תוך חיובה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ההליך בבית משפט קמא נסב על תביעה כספית בסך 400,922 ₪ שהגישה המערערת נגד המשיב, בה טענה כי הלה רכש בשנת 2007 מאת אביה-מורישה המנוח זרח שקט ז"ל (להלן – המנוח) דירה בבניין הנמצא ברחוב אידלסון בתל- אביב (להלן - הדירה) ולצידה גם את גג הבניין שהוצמד לדירה; כי בשנת 2009 מכר המשיב את הדירה לצד שלישי (ד"ר טלי אברהם; להלן – ד"ר אברהם) בעיסקה שנערכה באופן פורמלי ביום 24.06.2009 ישירות מול המנוח, פחות מחודשיים קודם מותו, אך המשיב "גרם כי תמכר לקונה גם חצר הבניין שהייתה מוצמדת לחלקת משנה 6 (שהייתה שייכת למנוח גם כן)" עת המנוח לא קיבל תמורה כספית בגין החצר, באופן המחייב את המשיב בהשבת שוויה של החצר בסך של 402,922 ₪, בערכי יום הגשת התביעה.

בפסק דינו מיום 18.02.2020 קבע בית משפט קמא כי תביעת המערערת היתיישנה עוד בשנת 2009, משלא היתקיימו נסיבות הקוטעות או מאתחלות את מרוץ ההתיישנות; כי גם אם פסק הדין שדחה את התביעה נגד ד"ר אברהם אינו מקים מחסום "מעשה בית דין" ביחסי המערערת מול המשיב, בין השתק עילה ובין השתק פלוגתא, הרי הראיות שהוצגו "מעמידות את תביעת התובעת באור בעייתי, ומאששות המסקנה כי דינה להדחות"; כי לא הוכח כי המשיב רכש את הדירה מהמנוח במועד כלשהוא, ולעומת זאת יש תימוכין לכך שהמשיב "היתקשר עם המנוח כמתווך עבור קונה פוטנציאלי...", והעביר לו כספים בסכומים משמעותיים לצורך זה, כאשר בהתאם למוסכם עם המנוח המשיב "שילשל לכיסו את ההפרש בין תמורת המכר... לבין הסכום המקורי שהעביר למנוח"; כי מכירת החצר יחד עם הדירה נעשתה על דעת המנוח; כי "אין בסיס עובדתי לטענה כי הנתבע ניצל לרעה את מצבו הבריאותי של המנוח", שלגביו נקבע בתביעה הקודמת כי היה "צלול לחלוטין, וניהל את ענייניו, לרבות נכסיו, בצורה עצמאית..."; כי לרשות המנוח עמד ייעוץ משפטי שוטף ופעיל, אף שלא פעל תמיד לפי המלצותיו; כי לא הוכח שווי עודף הכרוך בצירופה הפורמלי של החצר לדירה על פני התמורה הנקובה בהסכם עם המנוח; וכי העסקה מול ד"ר אברהם הוצאה אל הפועל לא אחרת מאשר ע"י המערערת בעצמה.

...

בפסק דינו מיום 18.02.2020 קבע בית משפט קמא כי תביעת המערערת התיישנה עוד בשנת 2009, משלא התקיימו נסיבות הקוטעות או מאתחלות את מירוץ ההתיישנות; כי גם אם פסק הדין שדחה את התביעה נגד ד"ר אברהם אינו מקים מחסום "מעשה בית דין" ביחסי המערערת מול המשיב, בין השתק עילה ובין השתק פלוגתא, הרי הראיות שהוצגו "מעמידות את תביעת התובעת באור בעייתי, ומאששות המסקנה כי דינה להידחות"; כי לא הוכח כי המשיב רכש את הדירה מהמנוח במועד כלשהו, ולעומת זאת יש תימוכין לכך שהמשיב "התקשר עם המנוח כמתווך עבור קונה פוטנציאלי...", והעביר לו כספים בסכומים משמעותיים לצורך זה, כאשר בהתאם למוסכם עם המנוח המשיב "שלשל לכיסו את ההפרש בין תמורת המכר... לבין הסכום המקורי שהעביר למנוח"; כי מכירת החצר יחד עם הדירה נעשתה על דעת המנוח; כי "אין בסיס עובדתי לטענה כי הנתבע ניצל לרעה את מצבו הבריאותי של המנוח", שלגביו נקבע בתביעה הקודמת כי היה "צלול לחלוטין, וניהל את ענייניו, לרבות נכסיו, בצורה עצמאית..."; כי לרשות המנוח עמד ייעוץ משפטי שוטף ופעיל, אף שלא פעל תמיד לפי המלצותיו; כי לא הוכח שווי עודף הכרוך בצירופה הפורמאלי של החצר לדירה על פני התמורה הנקובה בהסכם עם המנוח; וכי העסקה מול ד"ר אברהם הוצאה אל הפועל לא אחרת מאשר ע"י המערערת בעצמה.

המערערת טוענת כי המשיב אישר כי הוא אחראי לצירופה של החצר לעסקת המכר; כי אף שבית המשפט ציין שממצאי בית המשפט המחוזי בתביעה הקודמת שנוהלה נגד ד"ר אברהם אינם מגבשים מעשה בית דין, הרי שבפועל ראה בהם ממצאים לכאורה, שעל המערערת הוטל הנטל לסתרם; כי התביעה לא התיישנה מכיוון שעד למתן פסק הדין בבית המשפט העליון בערעור שהגישה על דחיית תביעתה נגד ד"ר אברהם אשר קיבע את המצב הקנייני, היא הייתה מנועה מהגשת תביעתה; כי קשיים באיתורו של המשיב מצדיקים את דחיית תחילת מירוץ ההתיישנות מכוח חובת תום הלב או מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; וכי מירוץ ההתיישנות החל רק במועד הסביר האחרון בו היה על המשיב להעביר למנוח או ליורשיו את כספי התמורה העודפת המבטאת את שווי החצר, מועד שאותו יש להעמיד על 15 חודשים מקבלתה; כי התשתית העובדתית לפיה הועבר למנוח סכום של מעל 1,000,000 ₪ מהמשיב, גם אם הדבר לא עוגן במסמך, מחייבת את המסקנה כי התקיימה ביניהם עסקת מכר, אלא שזו התייחסה לדירה ולגג בלבד.

אף שדי באמור לעיל על מנת להביא לדחיית הערעור, הרי ראוי לזה להידחות גם לגופו של עניין משהוא תוקף ממצאי עובדה ומהימנות הנתמכים בראיות ובהתרשמות מעדים, לגביהם נקבע בפסיקה כי "כלל אי ההתערבות בקביעות מהימנות ובממצאים שבעובדה שנעשו על ידי הערכאה הדיונית, הינו כלל מושרש שקנה לו שביתה במקומותינו. ואולם, לכלל זה קיימים מספר חריגים, המאפשרים לערכאת הערעור להתערב, בנסיבות מצומצמות, בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובממצאי המהימנות שלו. כך הוא הדבר, כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית התבססה על ראיות שבכתב, להבדיל מהתרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים; כאשר ממצאי המהימנות שנקבעו מושתתים על שיקולים שבהגיון ושכל ישר; כאשר דבק פגם מהותי באופן הערכת מהימנות העדים על ידי הערכאה הדיונית; או כאשר קיימות עובדות או ראיות המצביעות על כי לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שנקבעו" (ע"א 8172/12 פלוני נ' אגד, פסקה 2 לפסק דינו של השופט שהם, ניתן ב-18.01.2018).

אנו מורים על דחיית הערעור, ומחייבים את המערערת לשלם למשיב את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪.

מטיעוני אלופר בהליך בתל אביב עולה כי גם לדעתם היו דרישות הבנק, בכל הנוגע לפגמים הרישומיים בנכס, דרישות לגיטימיות שהיה על המוכר לעמוד בהן, על מנת לאפשר רישום המשכנתא לזכות הבנק, מתן ההלוואה, והשלמת עסקת המכר.

כיוון שכך, אין צורך בבחינת טענותיהם הנוספות של המערערים נגד קביעת בית משפט קמא בדבר קיומו של השתק שפוטי, בשל טענות המערערים בהליך בתל אביב העומדות בסתירה לטענות בהליך בבית משפט קמא, והאם היתקיימו התנאים להחלת דוקטרינת ההשתק השפוטי במקרה זה. עדיין, יש לומר כי גם אם אין מיתקיים בעניינינו השתק שפוטי המונע מהמערערים להעלות נגד הבנק את טענותיהם בהליך הנוכחי, ברי כי היתנהלות המערערים והטענות שטענו בהליך בתל אביב, מהוות חזוק וסיוע לעמדת הבנק כי יש לדחות את טענות המערערים נגדו.

יש לציין כי המערערים ידעו מראש, עוד לפני חתימת הסכם המכר, כי קיימת בעייתיות במצבו הרישומי של הנכס, ולכן דאגו להבטיח את עצמם מפני מצב בו לא יקבלו הלוואה בשל מצבו של הנכס, ובסעיף 6.4 להסכם המכר, אשר נכלל בו לבקשת המערערים, נקבע כי אי קבלת הלוואה על ידי המערערים לא תהווה עילה להפרת חוזה מצדם, "אלא אם כן תהיה מניעה הקשורה לנכס עצמו, אשר תימנע מהקונה קבלת הלוואה כנגד משכנתא". המערערים טוענים עוד נגד קביעת בית משפט קמא כי נימנעו מפניה לבנק אחר לצורך קבלת הלוואה, ומציינים כי פנו לבנק הבנלאומי רק לאחר תשובת בנק הפועלים מיום 3.7.07 וסורבו מאחר ופנייתם נעשתה לאחר שנמצאו כבר בהפרה של ההסכם (סעיף 17 לסיכומי התשובה של המערערים בבית משפט קמא, אליהם הפנה פסק הדין).

...

לאור האמור לעיל בדבר דרישת האישור העקרוני מהמינהל, המחלוקת בין הצדדים האם התמלאה דרישתו האחרת של הבנק, ונמסרו לידיו הסכמות השכנים, כטענת המערערים, או שלא קיבל אותן, כטענת הבנק, כבר אינה מהותית, ומשלא הוכרעה על ידי בית משפט קמא, אין צורך שאנו נידרש לה. קביעתנו היא, אפוא, כי לאור אי מילוי דרישה סבירה של הבנק, לא הייתה מוטלת על הבנק חובה ליתן למערערים הלוואה לצורך רכישת הנכס, ובשל כך דין הערעור להידחות.

לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בהוצאות שנפסקו בבית משפט קמא, הנראות סבירות בהתחשב בסכום התביעה ובמשאבים שהצריך ניהולה.

סיכום נוכח כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור.

המערערים ישלמו למשיב הוצאות הערעור בסך 15,000 ₪, והעירבון שהפקידו בקופת בית המשפט יועבר למשיב.

טענתה השנייה של המערערת היא כי נפלה שגגה בקביעת בית משפט קמא שעיסקת המכר אינה למראית עין אלא אמיתית על בסיס מסמכים שזויפה בהם חתימת המערערת.

אף כאן דעתי היא שמשיקולי מניעות המערערת מושתקת מלטעון שזיוף חתימתה מקעקע את תוקף הסכם המכר.

...

מסקנה זו רלוונטית גם לשאלה השנייה בדבר השפעת זיוף חתימת המערערת על מסמכים אחרים העומדים ביסוד קביעת בית משפט קמא שהסכם המכר הוא אמיתי.

כדי לבחון האם חוזה אמיתי הוא או למראית עין יש לבחון האם כוונת הצדדים להתקשר בחוזה היא אמיתית או רק מוצהרת, כפי שזו עולה ממכלול הראיות הרלוונטיות (ע"א 623/85 משה סלהוב נ' גליה, חברה קבלנית לבניין ופיתוח בע"מ פ"ד מג(2) 214, 218).

נוכח כל האמור, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור.

תמצית פסק דינו של בית משפט קמא בהליך הקודם נפסק שהמערער הפר את הסכם המכר, בכך שלא שילם את מלוא התמורה שנקבעה בו, והמערער מושתק מלטעון אחרת.

גם אם בהליך הקודם טען המשיב שהסכם המכר בטל, אין זה אומר שעיסקת המכר בטלה, והתוצאה המשפטית מהיות הסכם המכר הסכם למראית עין, אינה בהכרח בטלות עסקת המכר.

...

בכתב הגנתו טען המערער, בין היתר, שדין התביעה להידחות בשל מעשה בית דין, שכן בהליך הקודם נפסק שההסכם בטל מעיקרו (VOID).

יודגש, התביעה שהגיש המשיב הייתה אך תביעה לקבלת פיצוי מוסכם חוזי, לא נתבע כל פיצוי אחר, כגון פיצוי נזיקי או פיצוי עקב ניהול משא ומתן שלא בתום לב. מטעם זה, אף אני סבורה כי דין תביעת המשיב להידחות.

יסכה רוטנברג, שופטת לסיכום : הערעור מתקבל.

התביעה של המשיב - נדחית.